הבשורה על החורבן הקרב מחוללת תפנית דרמטית בהנהגת העיר, כאשר השליט העליון מפגין הכנעה מוחלטת וויתור על סממני שלטונו. וַיִּגַּע הַדָּבָר מתייחס לשמועה על נבואת הפורענות שקרא הנביא על העיר [רד"ק, מצודת דוד]. מבחינה כרונולוגית, הגעת השמועה אל המלך ותגובתו התרחשו למעשה עוד לפני לבישת השקים ההמונית של העם [אבן עזרא].
כאשר מגיעה השמועה לאוזני המלך, הוא מתעורר להכניע את עצמו באופן אישי [מלבי"ם], וזאת באמצעות תהליך הדרגתי של השפלת כבודו [חומת אנך]. תחילה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ – הוא עוזב את כס המלכות כדי לשבת על הארץ [מצודת דוד]. לאחר מכן, וַיַּעֲבֵר – כלומר הסיר מעליו [אבן עזרא], את אַדַּרְתּוֹ. הפרשנים מסכימים כי מדובר בגלימת הפאר ולבוש המלכות היקר שלו, ומקור המילה הוא מלשון "אדיר" [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
תחת בגדי המלכות, וַיְכַס המלך את בשרו [אבן עזרא] בשַׂק, שהוא יריעת בד עבה וגסה [מצודת ציון]. תחת הישיבה על הכסא, וַיֵּשֶׁב עַל־הָאֵפֶר [מלבי"ם]. פעולות אלו של התעטפות בשק וישיבה על אפר הן סימני אבלות מובהקים [ביאור שטיינזלץ], והמלך נוקט בהן כאילו העיר נינוה כבר נהפכה ונחרבה בפועל [אברבנאל].