החזרה בתשובה של אנשי נינוה מגיעה לשיאה, והגזרה שריחפה מעל העיר מתבטלת. המוקד עובר מגינוני האבלות והצומות אל השינוי המעשי והפנימי של התושבים, שינוי שמוביל לסליחה אלוהית.
כאשר נאמר וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם, הכתוב מדגיש כי ה' לא בחן את צומותיהם או את מנהגי האבלות החיצוניים שלהם, אלא את מעשיהם בפועל. אנשי נינוה לא הסתפקו בחרטה בלב בלבד, אלא קיימו הלכה למעשה את פקודת המלך ותיקנו את דרכם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הראייה האלוהית התמקדה בכך שאנשי נינוה האמינו בו באמת [אבן עזרא].
הביטוי מִדַּרְכָּם הָרָעָה כולל את עזיבת כלל החטאים, אך מתמקד במיוחד בתיקון עוון הגזל והחמס. תשובתם הייתה שלמה ומעשית עד כדי כך שהשיבו את הגזל לבעליו, גם אם הדבר דרש הריסת בניין שלם כדי להחזיר קורת עץ גזולה שהוטמעה בו [רד"ק]. גזר הדין נחתם מלכתחילה בגלל עוון הגזל, ולכן, אף על פי שאנשי נינוה לא חזרו בתשובה מעבודה זרה, עצם התיקון המעשי של החטא החברתי הספיק כדי לבטל את העונש ההשגחי שיועד להם [מלבי"ם].
בעקבות השינוי המעשי, נאמר וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים. משמעות המילה היא שה' התחרט על הגזרה, התעשת והחליט לחזור בו מן הרעה שתכנן להביא עליהם [רש"י, מצודת דוד]. התיאור של ה' כמי ש"מתחרט" נובע מכך שהתורה מדברת בלשון בני אדם [אבן עזרא].
ביטול הגזרה אינו מעיד על שינוי רצון שרירותי, אלא על עקרון יסוד בהנהגת ה': כל נבואות הזעם והאיומים בעונש נאמרים מראש על תנאי. מטרתו של ה' אינה להביא פורענות על בני האדם, אלא לעורר אותם לתשובה. ברגע שהרשע שב מדרכו, מידת הסליחה האלוהית מופעלת והעונש מתבטל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].