לקראת סוף ימיו, יהושע מבקש לטעת בעם ישראל ביטחון כי המערכה הצבאית לא תסתיים עם מותו. אף שהארץ כבר חולקה לנחלות, נותר עדיין שלב הכיבוש המעשי, וההבטחה היא שה' ימשיך להילחם עבורם גם בעתיד [מלבי"ם].
הפסוק משתמש בשני פעלים שונים כדי לתאר את הפעולה האלוהית: יֶהְדֳּפֵם ו-וְהוֹרִישׁ. משמעות המילה יֶהְדֳּפֵם היא דחיפה והכאה [מצודת ציון], והיא מכוונת כלפי העמים שנותרו בארץ [מצודת דוד]. יש המדייקים כי פעולת ההדיפה מתייחסת לגויים שכבר נכבשו או שחלקם פנו ועזבו את ארצם מרצונם, דוגמת הגרגשי. לגביהם, הבטחת ה' היא להדוף אותם הרחק כדי שלא ישובו לעולם. לעומת זאת, המילה וְהוֹרִישׁ, שמשמעותה גירוש [מצודת ציון], מכוונת כלפי אותם עמים שטרם נכבשו כלל [מלבי"ם].
כתוצאה משתי פעולות אלו של ה', יתקיים וִירִשְׁתֶּם אֶת אַרְצָם – בני ישראל יזכו להשתלט על כל אותם תחומים ומובלעות שבהם עדיין יושבים הכנענים [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ההבטחה האלוהית להשלמת הכיבוש אינה מובטחת מאליה, אלא תלויה בתנאי מפורש שיוצג מיד לאחר מכן: שמירת התורה על ידי העם [מלבי"ם].