הפסוק מזהיר מפני סכנת ההתבוללות ומשרטט מסלול הידרדרות הדרגתי המוביל לעבודה זרה. השמירה על חוקי התורה נועדה למנוע מעם ישראל לְבִלְתִּי בוֹא בַּגּוֹיִם, כלומר שלא יתבוללו, יתחתנו עמם ויהפכו להיות כמותם [מצודת דוד, שטיינזלץ, מלבי"ם].
הפסוק מתייחס לאוכלוסייה הזרה כהַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה. [מלבי"ם] מבאר כי הכפילות של המילה "האלה" בפסוק באה לרמוז על שתי קבוצות שונות של גויים: אלו שנכבשו ונותרו בארץ במקרה, ואלו שלא נכבשו והושארו בכוונה מאת ה' כדי לנסות בהם את ישראל. עם זאת, מודגש כי לגויים אלו הנמצאים בקרב העם אין כל חשיבות בפני עצמם [שטיינזלץ].
אזהרת הפסוק וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ אינה מתייחסת רק לאיסור על בני ישראל להישבע בעצמם בשם אלילים, אלא לאיסור להשביע אחרים. בעוד ש[רד"ק] מפרש שהכוונה היא לאיסור להשביע איש את חברו, פרשנים אחרים קובעים כי האיסור הוא להשביע את הגויים עצמם בשם האלילים שלהם [מצודת דוד, חומת אנך, שטיינזלץ].
מבנה הפסוק מתאר תהליך מובהק של "עבירה גוררת עבירה" [חומת אנך, מלבי"ם]. ההתבוללות והחיתון עם הגויים הם הפתח שיוביל בהכרח לאיסורים חמורים יותר, בסדר עולה: תחילה רק תַזְכִּירוּ את שם אלוהיהם, לאחר מכן תַשְׁבִּיעוּ בשמם, משם המדרון תלול אל תַעַבְדוּם, ולבסוף החטא החמור מכולם, תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, מעשה שעליו חייבים מיתה. המסקנה העולה היא שדווקא ההקפדה על ההרחקה המוחלטת מהשלבים הראשונים והקלים לכאורה, היא זו שמבטיחה שלא להגיע אל עבירות העבודה הזרה החמורות ביותר.