לקראת סוף ימיו, יהושע מוסר לעם מסר פרידה והדרכה. הוא משתמש בהתגשמות ההבטחות הטובות של ה' בעבר כבסיס להוכחת ההשגחה האלוהית, הן על הטוב שכבר חוו והן כאזהרה לקראת העתיד. מתוך הבנת קרבת מותו, הוא רואה חובה להוכיח את העם ולהדריך אותו, בדומה למסורת שהתוו יעקב אבינו ומשה רבנו לפני פטירתם [חומת אנך].
יהושע פותח בהצהרה כי הוא הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, כלומר הוא עומד למות וללכת בדרך שבה הולכים כל בני האדם, בין אם ממש באותו היום ובין אם בזמן הקרוב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מדגיש זאת כדי להבהיר שלא יהיה נוכח עוד כדי לראות את הקורות אותם בעתיד [מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, מותו לא יבטל את השגחת ה' עליהם, ולכן הוא תובע מהם להפנים, וִידַעְתֶּם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, כי ההצלחות שחוו אינן תוצר של מקרים עיוורים. רצף האירועים החיוביים והתמדתם מוכיחים כי ישנה יד מכוונת ומשגיחה שעומדת מאחוריהם [רד"ק, אברבנאל].
הוא מזכיר להם כי לֹא נָפַל, כלומר לא חסר [ביאור שטיינזלץ], שום פרט מכל ההבטחות הטובות. כל הניסים, הישועות, הסיוע וכיבוש הארץ התממשו במלואם [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק כופל את דבריו בסיומו: תחילה נאמר הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם, ולאחר מכן לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד. כפילות זו נועדה להדגיש שני רבדים שונים בהתגשמות ייעודי ה': הרובד הראשון הוא הכמותי, לפיו כל ההבטחות כולן הגיעו ולא חסרה אפילו אחת; והרובד השני הוא האיכותי, המלמד שכל הבטחה והבטחה התקיימה בשלמותה, על כל פרטיה ודקדוקיה [מלבי"ם].
מטרתו המרכזית של יהושע בהזכרת הטובות אינה רק הבעת תודה, אלא בניית הקש לוגי ואזהרה לעתיד. הוא מבהיר לעם כי כשם שההבטחות החיוביות התקיימו במלואן והוכיחו את ההשגחה האלוהית, כך בדיוק יתממשו גם העונשים והרעות אם העם יחטא ויפר את הברית. השלמות שבה הגיע הטוב מהווה למעשה ראיה חותכת לכך שגם אזהרותיו של ה' יתקיימו ללא פשרות [מלבי"ם, אברבנאל].