הציווי למלוח כל קרבן אינו רק הוראה טכנית, אלא טומן בחובו משמעויות הלכתיות, היסטוריות ורעיוניות עמוקות, ההופכות את המלח לסמל מרכזי בעבודת 'ה.
ברמה המעשית, התורה מדגישה בַּמֶּלַח תִּמְלָח, ללמדנו שיש להשתמש במלח ממש ולא במי מלח [תורה תמימה, ביאור יש"ר, חזקוני]. על המלח להיות בגודל בינוני – לא גס מדי כדי שלא ישאב את הדם יתר על המידה, ולא דק מדי כדי שלא יימס בלחות הבשר [רבנו בחיי]. כמות המלח צריכה להיות ניכרת ונותנת טעם, בדומה לשיעור שבו אדם מולח קדרה של תבשיל [חזקוני, ברכת אשר]. אף שהפסוק פותח בקרבן מנחה (סולת), הסיום עַל כׇּל־קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח מרחיב את החובה לכל הקרבנות העולים למזבח, כולל עולת בהמה ועוף, וממעט רק עצים ודם שאינם טעונים מלח [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם]. חובת המליחה היא כה מהותית כחלק מעצם ההקרבה, עד שהיא דוחה שבת וטומאה [תורה תמימה, מלבי"ם], והמלח אינו מובא על ידי האדם הפרטי אלא ממומן מקופת הציבור, בדומה לעצי המערכה [רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו]. המלח המועדף לשימוש הוא מלח סדומית, שמקורו בים ואינו כלה לעולם, כפי שנדרש מהמילים וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח [תורה תמימה, חומת אנך, מלבי"ם].
הפרשנים מציעים מספר טעמים רציונליים והיסטוריים לחובה זו. רוב הפרשנים מסכימים כי הקרבת מזון תפל ללא מלח נחשבת לביזיון ולחוסר כבוד כלפי מעלה, ממש כפי שלא ראוי להגיש מזון כזה לשליט בשר ודם [אבן עזרא, רבנו בחיי, הטור הארוך]. בנוסף, בעת העתיקה בארצות המזרח, כריתת ברית נעשתה באמצעות אכילת לחם ומלח משותפת, ולכן הקרבן, שנועד לרצות את 'ה ולקרב את האדם אליו, מחייב שימוש במלח כביטוי לאותה ברית [שד"ל]. מבחינה היסטורית, יש שרואים במצוות המלח פעולת נגד לעבודה זרה. עובדי אלילים נמנעו ממלח בקרבנותיהם משום שהוא שואב את הדם, שאותו רצו להקריב לכוחות הטומאה ולאבד. התורה ציוותה על המלח כדי להרוס כוונה זו [רבנו בחיי בשם הרמב"ם]. כמו כן, היו אומות שעבדו לאש ולמים בנפרד. המלח, המשלב בתוכו את יסוד המים והאש (שכן הוא נוצר ממים שהתייבשו בחום השמש), מוכיח את שליטתו הבלעדית של 'ה על כל כוחות הטבע [הכתב והקבלה].
הביטוי מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ זכה למגוון פירושים סמליים ורוחניים. ראשית, המלח מסמל נצחיות ושימור. בניגוד לשאור המחמיץ וגורם לריקבון, המלח מונע קלקול ומקיים את הבשר, ובכך מסמל את נצחיותה של הברית בין 'ה לישראל, ואת העובדה שכפרת החטאים דרך הקרבנות קיימת לעולם ללא שינוי. הבנה זו נועדה לעודד את החוטא שלא להתייאש מן התשובה, שכן כפרתו מובטחת [דעת זקנים, בכור שור, פענח רזא, רש"ר הירש]. שנית, המלח מייצג את מיזוג ההפכים. יש בו כוח משמר אך גם כוח משחית ומכרית (כמו אדמה מלוחה שאינה מצמיחה). הוא מסמל את השילוב של מידת הדין ומידת הרחמים שבאמצעותן מנהיג 'ה את עולמו [רמב"ן, רבנו בחיי, כלי יקר]. כשם שהמלח כשלעצמו הוא מר ומשחית אך ממתיק את המאכל ונותן לו קיום, כך גם ההשגחה האלוהית – לעיתים מה שנראה בעולם כרע וחושך הוא למעשה היסוד לתכלית הטובה [העמק דבר]. בנוסף, על פי תורת החסידות, הקרבן נועד להעלות לקדושה את כל רובדי הבריאה: הבהמה מייצגת את ה"חי", הסולת והיין את ה"צומח", והאדם המקריב את ה"מדבר". המלח משלים את התמונה בהיותו נציג עולם ה"דומם", ובכך כל חלקי הבריאה משתתפים בעבודת 'ה [חומש קה"ת].
גישה מרכזית נוספת בקרב הפרשנים נשענת על מדרש חז"ל, הקושר את המילים וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח לששת ימי בראשית. כאשר הבדיל 'ה בין המים העליונים לתחתונים, בכו המים התחתונים על התרחקותם מהשכינה. כדי לפייסם, כרת עמם 'ה ברית והבטיח להם שיזכו לעלות על המזבח בשתי דרכים: באמצעות ניסוך המים בחג הסוכות, ובאמצעות המלח (שמקורו במים) המלווה כל קרבן [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, ברטנורא, משכיל לדוד]. מדרש זה מלמד עקרונות חינוכיים עצומים: הוא מראה כיצד 'ה מגביה את מי שמשפיל את עצמו ואינו מקפח שכר שום בריה [גור אריה, שפתי חכמים], ומזכיר לאדם שכאשר אפילו המים הדוממים בוכים ומשתוקקים לקרבת 'ה, על אחת כמה וכמה שהאדם, שניחן בדיבור ובדעת, צריך לשאוף להתקרב לבוראו, לא לבעוט בטובה שניתנה לו, ולזכור שאין לעולם קיום ללא התורה הממשילה את הקרבה האלוהית [שפתי כהן].