הקרבת המנחה מגיעה לשיאה כאשר הכהן מקטיר חלק ממנה על המזבח כמתנה לה'. מנחה זו מהווה חלק ממערכת הקרבנות, אשר כל אחד מהם מבטא חוויה רוחנית שונה: בעוד שקרבן העולה מבטא מסירות ונתינה גמורה לה', והמנחה מחולקת בין המזבח לכהנים, זבח השלמים מתאפיין באווירה של הרמוניה ושלמות, שבה גם הבעלים משתתפים בסעודה [ביאור שטיינזלץ].
המונח את אזכרתה מתייחס לקומץ שאותו מרים הכהן מתוך המנחה כדי להקטירו [ביאור יש"ר]. קומץ זה נלקח מגרשה, כלומר מגרגריה הגרוסים של המנחה [ביאור שטיינזלץ]. מדקדקי המקרא מציינים כי האות גימ"ל במילה זו מנוקדת בחיריק ודגושה [מנחת שי, חזקוני]. מבחינה עניינית, המילה "מגרשה" מקבילה למילה "מסלתה" המופיעה במנחות אחרות. התורה בחרה להשתמש כאן במילה שונה משום שסתם סולת עשויה מחיטים, ואילו מנחה זו (מנחת העומר) מובאת משעורים. לפיכך, הכוונה היא לקמיצה מתוך עשרון של קמח שעורים איכותי, שהופק לאחר שעבר ניפוי קפדני בשלוש עשרה נפות [ביאור יש"ר, מלבי"ם].
ההקטרה נעשית על כל לבנתה, כלומר יחד עם הלבונה [ביאור שטיינזלץ], שלמעשה מוקטרת על המזבח בפני עצמה [ביאור יש"ר].
ניסוח הפסוק, ובפרט השימוש בכינויי השייכות במילים מגרשה וומשמנה (הגרש שלה והשמן שלה), אינו מקרי. כפילויות ושינויי לשון בתורה אינם נובעים מסירוס או מעיוות תחבירי, אלא נועדו ללמד הלכות מדויקות. התוספת של האות ה"א בסוף המילים מלמדת כי הסולת והשמן חייבים להיות שלמים, ואם חסר מהם כלשהו – הקרבן פסול. בנוסף, ו"ו החיבור במילה ומשמנה מורה על כך שהקמח והשמן צריכים להיות בלולים ומעורבבים היטב זה בזה. על הכהן לקחת קומץ מלא מתוך התערובת הזו בלבד, ואם עלה בקומצו דבר זר, כגון צרור אבן, הפעולה נפסלת [מלבי"ם, אילת השחר].