מזבח ה' דורש טהרה ופשטות מוחלטת, ומרחיק מעליו יסודות המבטאים גאווה, תאוות חומריות או מנהגי עבודת אלילים. הציווי הפותח במילים כׇּל־הַמִּנְחָה בא ללמד על איסור גורף: כל המנחות ללא יוצא מן הכלל אסורות בחימוץ, כולל מנחות שלמות שאינן נאכלות כלל [תורה תמימה, מלבי"ם]. השימוש בלשון רבים במילה תַּקְרִיבוּ נועד לרבות גם מנחות ציבור, כדוגמת לחם הפנים ומנחת נסכים. האיסור חל על כל שלבי ההכנה – מהלישה, דרך העריכה ועד האפייה – והוא מחייב זהירות יתרה, עד כדי כך שגם שירי המנחה הנאכלים על ידי הכהנים נכללים באזהרה זו ואין לאפותם חמץ [הירש, מלבי"ם].
הפרשנים מבחינים בין המושגים השונים בפסוק: שְׂאֹר הוא החומר המחמיץ, קרי השמרים או מחמצת הבצק, ואילו חָמֵץ הוא הבצק שכבר תפח והחמיץ כתוצאה מפעולת השאור [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. באשר למילה דְּבַשׁ, רובם המכריע של הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לדבש דבורים בלבד, אלא לכל מתיקות של פרי, כגון עסיס תמרים ותאנים. הוכחה לכך היא שהתורה מתירה מיד בפסוק הבא להביא דבש כקרבן ביכורים, וביכורים מובאים מפירות האילן ולא מתוצרת דבורים [רש"י, רשב"ם, רא"ם, אבן עזרא, הירש, הופמן]. התוספת של המילה מִמֶּנּוּ והשימוש החוזר במילה כׇּל, באים להדגיש את חומרת האיסור: אפילו מקצת מן החומר, כמות זעירה ביותר, או תערובת שמעורב בה מעט שאור או דבש – אסורים בהקטרה על המזבח [רמב"ן, תורה תמימה, פרדס יוסף].
הפרשנים מציעים מספר רבדים של טעמים לאיסור זה. ברובד ההיסטורי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור נועד להרחיק את ישראל מחוקות הגויים. עובדי האלילים נהגו להקריב את כל מנחותיהם כשהן חמץ, ולערב דבש בכל קרבנותיהם, ולכן התורה אסרה זאת לחלוטין על מזבח ה' [רמב"ן, רבנו בחיי, תולדות יצחק, טור].
ברובד הסמלי והמוסרי, השאור והדבש מייצגים תכונות נפש שליליות שיש לעקור בעת העמידה לפני ה'. השְׂאֹר, שתופח ומגביה את העיסה, מסמל את יצר הרע, את הגאווה ואת ההתנפחות העצמית. הדְּבַשׁ, לעומתו, מסמל את רדיפת התענוגות, חמדות העולם הזה והתאוות החומריות, שבתחילתן הן מתוקות אך בסופן מזיקות. אדם המביא קרבן נדרש לעשות זאת לשם שמים, ללא "תפיחה" של מניעים אישיים וגאווה, וללא "המתקה" של פניות זרות [כלי יקר, בעל הטורים, שפתי כהן]. בנוסף, השאור מייצג את התחבולות ואת ההתערבות המלאכותית של האדם בבריאה כדי לשנותה, ואילו העמידה במקדש דורשת חזרה לפשטות הבריאה כפי שניתנה מהבורא, ללא מניפולציות אנושיות [העמק דבר]. על פי תורת הסוד, חומרים אלו שיצאו ממצבם הטבעי והמאוזן רומזים למידת הדין, ולכן הורחקו ממזבח הרחמים [רבנו בחיי, תולדות יצחק].
ברובד הלאומי, המצה מסמלת את שעבוד הלב לה' ואת ההכרה שהכל חסד עליון, בעוד השאור והחמץ מסמלים עצמאות פוליטית וביטחון עצמי, והדבש מייצג את העושר הטבעי והשפע של הארץ. במקדש, ישראל מצווים לזכור שגם העצמאות וגם השפע אינם הישג אנושי עצמאי, ולכן אינם יכולים להיות מוקטרים כקרבן לה' שאותו האדם נותן כביכול משלו [הירש].
ברובד המעשי, ישנם פרשנים המסבירים כי השאור יוצר חללי אוויר בבצק, מה שהיה פוגם בשלמות ה"קומץ" (החלק המדויק שהכהן קומץ בידו להקטרה), שחייב להיות שלם וחסר נקבים [טור]. טעם נוסף הוא ששאור ודבש אינם קולטים מלח כראוי, ומאחר שכל קרבן חייב במלח, הם אינם ראויים למזבח [דעת זקנים].
למרות האיסור המוחלט להקטיר חומרים אלו כאש על המזבח (כפי שמודגש במילה אִשֶּׁה), התורה אינה פוסלת אותם לחלוטין. בפסוק העוקב היא מתירה להביאם כ"קרבן ראשית" – קרי, שתי הלחם של חג השבועות (הבאים חמץ) וקרבן הביכורים (הכולל פירות מתוקים כדבש). חומרים אלו, המסמלים את חיי המעשה, היצר והשפע, הם הכרחיים לקיום האנושי וניתן להעלותם בקדושה, אך מקומם הוא בתנופה ובאכילה על ידי הכהנים, ולעולם לא בהקטרה ישירה על אש המזבח [כלי יקר, הירש, הופמן].