המילה מנחה משמעותה מתנה או דורון המבטאים הכנעה והתבטלות כלפי סמכות עליונה. בשונה מקרבנות מן החי שבהם מוקרבים חייה של הבהמה, בקרבן זה האדם מקדיש לה' את רכושו ואת מקור פרנסתו הבסיסי, כביטוי לכך שכל שפע החיים תלוי בו [רשב"ם, הכתב והקבלה, הירש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבחירה במילה ונפש נועדה ללמד שקרבן זה מובא לרוב על ידי אדם עני, שאין ידו משגת להקריב בהמה או עוף. בשל עניותו ושברון לבו, ה' מעלה עליו כאילו הקריב את נפשו ממש. לצד המשמעות הסמלית, למילה זו ישנה גם משמעות הלכתית מובהקת: לשון היחיד ממעטת ומלמדת שקרבן מנחת נדבה מובא אך ורק על ידי יחידים, ולא על ידי ציבור או שותפים, אך היא באה לרבות גם את הכהן הגדול, שרשאי להביא מנחת נדבה ככל אדם [אור החיים, מלבי"ם, תורה תמימה]. בנוסף, הצירוף קרבן מנחה מלמד שניתן להתנדב ולהביא גם את רכיבי המנחה לבדם כקרבן עצמאי, כגון שמן, לבונה או עצים [תורה תמימה, מלבי"ם].
הקרבן מורכב מסלת, שהיא קמח חטים נקי ומשובח ביותר שהופק לאחר ניפוי קפדני [אבן עזרא, הירש, הכתב והקבלה]. הצירוף סלת יהיה קרבנו קובע כי אדם שנדר להביא מנחה ללא פירוט נוסף, מביא מנחה מסוג זה. ייחודה של מנחה זו משאר סוגי המנחות הוא שהיא אינה נאפית, והכהן קומץ ממנה בעודה קמח גולמי [רש"י, גור אריה, מזרחי].
הכתוב מפרט את אופן הכנת המנחה: ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה. הפרשנים מסכימים כי החזרה הכפולה על המילה עליה נועדה לדייק את אופן הפעולה השונה בכל אחד מהחומרים. השמן נוצק על כללות הסולת כדי שייבלל ויתערבב בה היטב וייקמץ יחד עמה, בעוד שהלבונה מונחת רק על מקצת המנחה, בנקודה אחת. הסיבה לכך היא שהלבונה אינה נבללת בקמח ואינה נכללת בקמיצה, אלא הכהן מלקט אותה בשלמותה לאחר מכן כדי להקטירה על המזבח [רש"י, מלבי"ם, שפתי חכמים]. מבחינה רעיונית, הסולת מסמלת את המזון והקיום הבסיסי, השמן מסמל את השפע והעושר, והלבונה מבטאת את קורת הרוח, השמחה והמחשבה הטהורה של המקריב [הירש, שפתי כהן].
פעולות ההכנה המתוארות בפסוק מלמדות גם על חלוקת התפקידים במקדש. הפעולות הראשוניות של יציקת השמן ובלילתו בסולת כשרות להיעשות גם על ידי אדם זר שאינו כהן. עבודת הכהונה ההכרחית מתחילה רק בשלבים המאוחרים יותר, החל מהגשת המנחה אל המזבח וקמיצתה [רמב"ן, מזרחי, כלי יקר].