ויקרא, פרק ב׳, פסוק א׳

כאשר יחיד מביא קׇרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה, שהיא מתנה ממקור פרנסתו המבטאת הכנעה, הדבר נעשה לרוב על ידי אדם עני, וה' מחשיב זאת כאילו הקריב את הנֶפֶשׁ שלו ממש. אם האדם לא פירט את סוג המנחה שנדר, סֹלֶת יִהְיֶה קׇרְבָּנוֹ – קמח חיטים נקי ומשובח ביותר, שייחודו בכך שהכהן קומץ ממנו בעודו גולמי. בשלבי ההכנה הראשוניים, הכשרים גם למי שאינו כהן, נדרש המקריב לשתי פעולות: וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן על כלל הקמח כדי שייבלל בו היטב, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה בנקודה אחת בלבד, כדי שהכהן ילקט אותה בהמשך בשלמותה להקטרה. שילוב המרכיבים הללו מסמל את הקיום הבסיסי, שפע העושר והמחשבה הטהורה שהאדם מקדיש לה'.