ויקרא, פרק א׳, פסוק י״ז

בניגוד לעולת בהמה, קרבנו של העני דורש מהכהן לקרוע את העוף בידיו, וְשִׁסַּע אֹתוֹ, פעולה המשקפת את מציאות חייו הרצוצה של המקריב. הקריעה נעשית בִכְנָפָיו, בין אם הכוונה לשיסוע ממקום חיבור הכנפיים ובין אם להשארת הנוצות כדי שהקרבן ייראה גדול ומכובד יותר ולא יעורר בושה. הכהן מושך את הכנפיים אך לֹא יַבְדִּיל את העוף לשני חלקים נפרדים לחלוטין כדי שהקרבן הזעיר לא ייראה קטן מדי, ולאחר מכן מקטיר את גוף העוף על עצים שעדיין דולקים, וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ. למרות היותו קרבן דל, עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה', שכן ה' אינו בוחן את הערך הכספי אלא את טוהר הכוונה, ומקבל את הקרבן בנחת ובאהבה.