ויקרא, פרק א׳, פסוק ג׳

קרבן עֹלָה נשרף כליל באש המזבח ונועד לכפר על מחשבות רעות, ולכן הוא פותח את מערכת הקרבנות. אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ, על האדם להביא בהמה כשרה שאינה גזולה מִן הַבָּקָר, המסמל את אישיותו הפועלת המוקדשת לה'. הבהמה חייבת להיות זָכָר המייצג את כוח השכל והחוזק, וכן תָּמִים, כלומר שלם וללא מום גופני, כביטוי להקדשת האדם את כל כולו לעבודת הבורא. על המקריב לדאוג אישית כי אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ, ובית הדין רשאי לכפות עליו את ההבאה עד שיסכים ויקריב לִרְצֹנוֹ הפנימי כדי שהקרבן יהיה רצוי ומקובל. פעולות אלו, וכן סמיכת הידיים על הבהמה, חייבות להיעשות דווקא לִפְנֵי ה' בתוך חצר המשכן.