מעבר מפעולת הבעלים לעבודת הכהנים הוא לב לבו של תהליך ההקרבה. שרשרת הפעולות העוברת מידי האדם הפשוט אל משרתי הקודש משרטטת את הפיכת החומר לקרבן: שחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו.
הכתוב פותח בלשון יחיד, וְשָׁחַט, המוסבת על בעל הקרבן. מתוך כך שהפסוק עובר מיד לאחר מכן ללשון רבים בעבודת הכהנים, הפרשנים מסכימים כי פעולת השחיטה עצמה כשרה גם כאשר היא נעשית על ידי "זר" – אדם שאינו כהן (ואף על ידי נשים). השחיטה אינה נחשבת לעבודת קודש מובהקת, אלא לפעולת הכשרה הכרחית שנועדה להפקיע את חיות הבהמה. עם זאת, היא דורשת כוונה מיוחדת לשם הקרבן, וסמיכותה בפסוקים לפעולת הסמיכה מלמדת כי במקום שבו סומכים את הידיים – שם שוחטים, ומיד לאחר מכן.
הביטוי בֶּן הַבָּקָר מתייחס לפר צעיר בן שנתיים, מובחר ובריא, ומוציא מכלל אפשרות הקרבת בהמה זקנה או חולה [בכור שור, דעת זקנים].
השחיטה נעשית לִפְנֵי ה', כלומר בתוך חצר העזרה, בצדו הצפוני של המזבח, כאשר פני הבהמה מופנים מערבה אל עבר קודש הקודשים. עם זאת, הפעולה עצמה היא שצריכה להתבצע במקום המקודש, ואילו השוחט יכול מבחינה טכנית לעמוד מחוץ לעזרה ולהושיט את ידו פנימה [תורה תמימה, מלבי"ם].
מכאן ואילך מתחילה מצוות הכהונה. המילה וְהִקְרִיבוּ מתפרשת כפעולת קבלת הדם הנשפך מן הצוואר אל תוך כלי השרת. מתעוררת מחלוקת באשר למשמעות המדויקת של מילה זו: יש הסבורים כי משמעותה הבסיסית היא הולכת הדם אל המזבח, אך מכיוון שקבלת הדם קודמת להולכה, הכתוב מלמד ששתי הפעולות יחד מסורות לכהנים בלבד [רש"י, מזרחי, ברטנורא]. לעומתם, יש המפרשים כי המילה נגזרת מלשון "קרבן", כלומר תפקיד הכהנים הוא לקבל את הדם כדי להפוך אותו לקרבן [רמב"ן].
התורה מדגישה כי העבודה מסורה לידי בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים. כפילות זו באה לדייק בזהות המשרתים בקודש: עליהם להיות כהנים כשרים, ללא מום פיזי, שאינם פסולי יוחסין (חללים), ואף אינם זקנים שידיהם רועדות [דעת זקנים]. בנוסף, עליהם להיות לבושים בבגדי הכהונה הראויים.
חזרת הכתוב פעמיים על המילים אֶת הַדָּם מלמדת הלכות הנוגעות לתערובת דמים. במקרה שדם העולה נתערב בדם של קרבנות אחרים שדמם נזרק באותו אופן (בחלקו התחתון של המזבח), הדם נותר כשר לזריקה. אולם, אם התערב בדם פסול, או בדם חטאות שנועד להיזרק בחלקו העליון של המזבח או בתוך ההיכל, יש לשפוך את הדם המעורב אל תעלת המים שבעזרה [מזרחי, בירכת אשר].
פעולת הזריקה, וְזָרְקוּ, נעשית ממרחק מסוים מתוך הכלי אל עבר קיר המזבח, ולא בשפיכה או במריחה באצבע. דם העולה נזרק על חציו התחתון של המזבח, מתחת לקו האדום (חוט הסיקרא) המקיף אותו.
הדרישה לזרוק את הדם סָבִיב מעלה קושי מעשי, שכן לא ניתן להקיף את המזבח בזרם דם רציף בזריקה אחת. הפתרון ההלכתי, שעליו מסכימים הפרשנים, הוא מתן "שתי מתנות שהן ארבע". הכהן עומד על הקרקע וזורק את הדם על שתי פינות נגדיות של המזבח (הפינה הצפון-מזרחית והפינה הדרום-מערבית). מכיוון שהדם פוגע בחוד הפינה, הוא מתפשט לשני כיוונים (כצורת כ"ף סופית הפוכה), וכך נמצא שהדם הגיע לכל ארבע רוחות המזבח. הפינה הדרום-מזרחית אינה משמשת לזריקה משום שחסר בה יסוד (בסיס) בתחתית המזבח [מזרחי, רש"ר הירש].
הפסוק נחתם בציון מיקום המזבח אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. תוספת זו מבהירה כי מדובר במזבח החיצון ולא במזבח הקטורת הפנימי [רשב"ם, אבן עזרא]. מעבר לכך, טמונה כאן הלכה מהותית: זריקת הדם כשרה אך ורק כאשר אוהל מועד עומד על תלו ודלתותיו פתוחות. בזמן מסעות בני ישראל במדבר, כאשר המשכן היה מפורק, או אם יריעותיו התקפלו ברוח, המזבח איבד את כשרותו לעבודה זו, שכן קדושתו ומשמעותו נובעות מזיקתו הישירה לפתח אוהל מועד [רש"י, מלבי"ם, חזקוני].