קרבן עולת העוף מציג הליך עבודה ייחודי, השונה לחלוטין מזה של עולת הבהמה. בשל גודלו הקטן של העוף ומיעוט דמו, התורה מתארת בסדרת פעולות ידניות ומדויקות כיצד הכהן מטפל בקרבן ישירות על גבי המזבח, ללא שימוש בכלים הנפוצים בשאר הקרבנות.
המילה וְהִקְרִיבוֹ בלשון יחיד באה ללמד שקרבן נדבה של עוף יכול להיות מורכב אפילו מציפור אחת בלבד, בניגוד לקרבנות עוף הבאים כחובה, המחייבים הבאת זוג ציפורים [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, משכיל לדוד].
התורה מדגישה שהפעולה נעשית על ידי הַכֹּהֵן, כדי ללמד ששלא כמו שחיטת בהמה הכשרה גם על ידי אדם זר שאינו כהן, עבודת העוף חייבת להיעשות על ידי כהן בלבד. יתרה מכך, ציון הכהן מדגיש שהפעולה נעשית בעצמו ובגופו של הכהן, באמצעות ציפורניו, ללא שימוש בסכין או בכלי שרת [רמב"ן, רש"י, תורה תמימה, רלב"ג, בכור שור]. הכהן ניגש אֶל הַמִּזְבֵּחַ, והפעולות כולן מתבצעות בחלקו העליון של המזבח, בסמוך לקרן הדרומית-מזרחית, ולא על הרצפה או על הכבש [רמב"ן, מלבי"ם, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
פעולת המליקה, המתוארת במילים וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ, היא חיתוך ייחודי הנעשה באמצעות ציפורן האגודל של הכהן. הכהן חותך ממול העורף, כלומר מחלקו האחורי של הצוואר, דרך המפרקת, ועד שהוא מגיע לסימני הנשימה והבליעה וחותך אותם [רשב"ם, מזרחי, רש"ר הירש]. הפרשנים מסכימים כי בניגוד לחטאת העוף, שבה הראש נשאר מחובר לגוף, בעולת העוף הכהן חותך ומבדיל לחלוטין את הראש מן הגוף [שד"ל, תורה תמימה, רלב"ג, הופמן].
המשך הפסוק, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, מעלה קושי כרונולוגי ברור, שכן הוא מציין את שריפת הקרבן באש המזבח לפני מיצוי הדם, בעוד שהלכה יסודית היא שאין להקטיר איברים לעולם לפני שדם הקרבן מכפר. הפרשנים מתמודדים עם קושי זה בשתי דרכים עיקריות. גישה אחת מסבירה כי פשוטו של מקרא "מסורס", כלומר סדר המילים אינו משקף את סדר הפעולות במציאות, ויש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב שכבר מוצה הדם, ורק לאחר מכן התבצעה ההקטרה [רש"י, שפתי חכמים, הכתב והקבלה, ברכת אשר]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שסדר המילים אינו מתאר רצף זמנים, אלא בא ללמד הלכה באמצעות היקש. התורה סמכה את המליקה להקטרה כדי ללמד שכשם שהקטרת העוף נעשית בשני חלקים נפרדים – הראש מוקטר לבדו והגוף לבדו – כך גם המליקה צריכה להסתיים בהפרדה מוחלטת של הראש מן הגוף, כדי שהראש יהיה מוכן להקטרה באופן עצמאי [רמב"ן, טור, תורה תמימה, מלבי"ם, העמק דבר, חזקוני].
בסיום התהליך נאמר וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. משמעות המילה "ונמצה" היא סחיטה ולחיצה עד תום הדם. בניגוד לדם קורבן בהמה, המתקבל בתוך כלי מזרק ונזרק מרחוק על המזבח, דם העוף הוא מועט ביותר. אם הכהן ינסה לקבלו בכלי, הדם עלול להידבק לדפנות ולא יישאר ממנו די כדי לזרוק על המזבח. לכן, הכהן כובש ולוחץ את מקום המליקה של העוף ישירות על קיר המזבח בחלקו העליון, והדם נסחט ונוזל על הקיר [רש"י, שד"ל, טור, דעת זקנים, חזקוני, פענח רזא]. הלחיצה נעשית באופן שמוציא את דם העוף כולו, הן מהראש והן מהגוף [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש].