התהליך שמסתיים בפסוק זה מתאר את השלבים האחרונים בהקרבת עולת הבקר, שבה הקרבן הופך מחומר גשמי למנחה רוחנית העולה לה'.
תחילה, התורה מצווה וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם. ה"קרב" הם האיברים הפנימיים, כגון הקיבה והמעיים, וה"כרעיים" הם החלקים התחתונים של רגלי הבהמה [רשב"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. הפרשנים מסכימים כי מטרת הרחיצה היא להסיר את הלכלוך והפרש, שכן ראוי שהקרבן יוגש בנקיות ובכבוד אל "שולחן המלך", בניגוד לקרבנות מסוימים אחרים שנשרפים מחוץ למחנה [שד"ל, רלב"ג, חזקוני, דעת זקנים, בכור שור]. מבחינה מעשית, הרחיצה יכולה להיעשות גם על ידי בעל הקרבן ואינה דורשת כהן, והיא כשרה בכל כמות של מים, אפילו במי הכיור, אך לא ביין או בנוזלים אחרים [אבן עזרא, תורה תמימה, מלבי"ם, רד"צ הופמן].
לצידה של הפעולה הפיזית, רחיצת האיברים נושאת משמעות סמלית עמוקה. ה"קרב" מסמל את המחשבות הפנימיות, התאוות וההרהורים הרעים של האדם, בעוד ה"כרעיים" מסמלים את רגליו המוליכות אותו לעשיית חטאים. הרחיצה במים מסמלת את ההיטהרות, התשובה והניקיון הפנימי שהמקריב נדרש לעבור [ביאור יש"ר, שפתי כהן, נחל קדומים].
לאחר ההכנה, התורה מצווה: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה. בניגוד לפעולות הקודמות, ההקטרה חייבת להיעשות אך ורק על ידי כהן [תורה תמימה]. המילה הַכֹּל באה לרבות אפילו חלקים שאינם בשר רגיל, כמו העצמות, הגידים, הקרניים, הטלפים וצמר הבהמה, שגם אותם מעלים אל המזבח כל עוד הם מחוברים לגוף [אור החיים, חזקוני, תורה תמימה, רש"ר הירש]. המונח וְהִקְטִיר מבטא שריפה ייחודית שנועדה להעלות עשן וקיטור כלפי מעלה, וזאת בניגוד לשריפה רגילה שנועדה רק לכלות את החומר [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
סופו של הפסוק, עֹלָה אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', מגדיר את מהות הקרבן ואת הכוונות הנדרשות בעת הקרבתו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו דורשות מן הכהן לכוון את מעשיו למטרות ספציפיות:
- עֹלָה: יש להקריב את הקרבן במחשבה שהוא קרבן עולה, ולא לשם קרבן אחר כגון שלמים [רש"י, רמב"ן, מזרחי, אדרת אליהו, גור אריה].
- אִשֶּׁה: מילה הנגזרת מהמילה "אש". הכוונה היא שהקרבן נמסר לחלוטין לאש המזבח כדי שיישרף כליל, ולא במטרה לצלות אותו כבשר למאכל אדם. זוהי מסירה מוחלטת לאש האלוהית [רש"י, רמב"ן, מלבי"ם, אבן עזרא, גור אריה, רש"ר הירש].
- רֵיחַ נִיחוֹחַ: הפרשנים מסכימים כי אין לייחס לה' חלילה צורך פיזי באכילה או בהרחת הקרבן. המשמעות היא "נחת רוח" – סיפוק ושמחה לפני ה' על כך שהאדם ציית לציוויו ורצונו נעשה [רש"י, רמב"ן, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, רש"ר הירש]. יש המוסיפים כי המילה "ניחוח" מלשון "נחת" והכנעה, מסמלת את שבירת רוחו הגאוותנית של החוטא והכנעת יצרו לפני הבורא [הכתב והקבלה, שפתי כהן].
- לַה': הקרבן מוקדש אך ורק לבורא העולם. חכמים מדגישים שבכל פרשיות הקרבנות מופיע רק השם המפורש (ה') ולא שמות אחרים כמו "אלוקים" או "שדי", כדי לשלול אמונות של עבודה זרה ולמנוע מבעלי מחלוקת לטעון שיש רשויות שונות בשמיים [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם].
מתוך פרטי הפסוק והגדרת הקרבן כ"ריח ניחוח לה'", עולה דיון עקרוני ומרתק על מטרת הקרבנות. גישה אחת (המיוחסת לרמב"ם) גורסת כי מטרת הקרבנות היא לעקור את העבודה הזרה מלב העם. מכיוון שעמים קדומים סגדו לצאן ולבקר, התורה ציוותה לשחוט ולהקריב דווקא חיות אלו לה', כדי לשבור את האמונות הללו ולהוכיח שדווקא שחיטתן היא כפרה [רמב"ן, רבנו בחיי, פרדס יוסף].
מנגד, הרמב"ן דוחה גישה זו בתוקף, שהרי דמויות כמו אדם הראשון, הבל ונח הקריבו קרבנות עוד לפני שהייתה עבודה זרה בעולם. לשיטתו, הקרבן הוא תהליך פסיכולוגי ורוחני של כפרה. האדם שחטא במחשבה, בדיבור ובמעשה, צריך להתבונן בקרבן ולהבין שראוי היה שגופו שלו יישרף ודמו יישפך. הבהמה משמשת לו כתחליף וכופר נפש. בהקשר ישיר לפסוקנו, שריפת ה"קרב" והכליות מכפרת על מחשבות החטא והתאווה, ושריפת ה"כרעיים" מכפרת על רגליו וידיו של האדם שביצעו את העבירה, והכל מתקבל באהבה מתוך חסד אלוהי [רמב"ן, רבנו בחיי, פרדס יוסף].