מיקומה הפיזי של עבודת הקרבנות אינו מקרי, אלא נושא משמעות אדריכלית, סמלית ורוחנית עמוקה. קביעת אזור השחיטה בחלקה הצפוני של העזרה ייחודית לקודשי קודשים, שעיקרם מוקדש לשמים.
התורה מדייקת במילה אֹתוֹ, והפרשנים מסבירים כי דיוק זה נועד למעט קרבנות אחרים, כגון מליקת העוף או קורבן הפסח, שאינם דורשים שחיטה בצפון. כמו כן, המילה מלמדת שרק הקורבן עצמו חייב להיות ממוקם בצפון, בעוד שהאדם השוחט רשאי לעמוד מחוץ לאזור זה [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני].
הביטוי עַל יֶרֶךְ מתפרש בקרב רוב הפרשנים כצדו של המזבח. התורה שואלת את המונח מירך האדם, הממוקמת בצדי גופו, כדי לתאר את צדי הכלים והמבנים [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מתוך כך נלמד נתון אדריכלי חשוב: אם צדו הצפוני של המזבח נקרא ירך, מונח המקביל לאחוריים או לצדדי הבניין, משתמע שפני המזבח – החזית שדרכה עולים אליו – מוקמה בדרום. ואכן, הפרשנים מסכימים כי הכבש, הרמפה שעליה עלו הכהנים למזבח, עמד בצד דרום [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, רד"צ הופמן]. פעולת השחיטה עצמה הייתה צריכה להתבצע על הקרקע, ולא באוויר [אדרת אליהו].
התוספת לִפְנֵי ה' מדגישה את ייחודו של הצד הצפוני. כיוון שהכבש היה בדרום, הצפון נותר אזור פנוי מדריסת רגלי הכהנים, והיה מכוון ישירות מול פתח ההיכל, מקום השראת השכינה [בכור שור, חזקוני]. מסיבה זו, דרישת השחיטה בצפון קיימת רק במשכן ובמקדש, אך אינה נוהגת בבמות פרטיות, שכן שם לא שרתה השכינה [רש"י, תורה תמימה]. עבודת זריקת הדם, המוזכרת בסוף הפסוק, נעשתה על ידי בְּנֵי אַהֲרֹן הזכרים בלבד [אדרת אליהו].
לצד המשמעות המרחבית, הפרשנים מזהים במילה צָפֹנָה רבדים סמליים ורוחניים. גישה מרכזית קושרת את הצפון למידת הדין והגבורה, שכן על פי המדרש משם יוצא החושך לעולם, וכדברי הנביא ירמיהו "מצפון תפתח הרעה". הבאת קורבנות החטאת והעולה דווקא לאזור זה נועדה להמתיק את מידת הדין, למנוע את פגיעתם של כוחות הקטרוג ולהשלים את ההרמוניה הרוחנית [רבנו בחיי, רקנאטי, אם למקרא, רד"צ הופמן].
גישה נוספת דורשת את המילה צָפֹנָה מלשון צופן והסתרה. אזור זה משמש כמקום מחסה לבעלי התשובה, המסתתרים בו מפני המקטרגים [שפתי כהן]. כמו כן, הדבר מרמז על כפרה על הרהורי הלב והחטאים הצפונים והנסתרים של האדם [חתם סופר]. בנוסף, הצפון מזכיר את אפרו של אילו של יצחק, שהוא צפון ושמור לפני ה' לזיכרון עולם ולזכות עבור בני ישראל [שפתי כהן, קיצור בעל הטורים, ברכת אשר].
לבסוף, מתעוררת השאלה מדוע דין השחיטה בצפון נכתב במפורש דווקא כאן, בקורבן עולה הבא מן הצאן, ולא בקורבן עולת הבקר שהוזכר קודם לכן, אף על פי שהדין חל על שניהם. יש המסבירים כי עיקר דין הצפון נובע מקורבן התמיד, שהיה מורכב מכבשים, ולכן הדין נקבע בפרשת הצאן [העמק דבר]. אחרים קושרים זאת שוב לעקידת יצחק: הצאן מזכיר את האיל שהוקרב תחת יצחק והוא מגן על ישראל, בעוד שהבקר עלול להזכיר את חטא העגל, שאינו מעורר זכות לפני ה' [ברכת אשר].