העלאת הקרבן על גבי המזבח אינה פעולה טכנית גרידא, אלא תהליך מדוקדק הדורש סדר, כבוד והקפדה על כל פרט. סידור איברי הבהמה על האש משקף את המעבר מן החול אל הקודש, ונעשה מתוך יראת שמים והדרת מלך.
הציווי וְעָרְכוּ מופיע כאן בלשון רבים, בניגוד לקרבן הצאן שבו נאמר "וערך" בלשון יחיד. הפרשנים מסבירים כי קרבן הבקר הוא בהמה גדולה וכבדה, ולכן נדרשים כהנים רבים כדי להעלותה למזבח, בעוד שבצאן הקטן די בכהן אחד או בכהנים בודדים [דעת זקנים, חזקוני, הדר זקנים]. מתוך לשון הרבים לומדים הפרשנים את המספר המדויק של הכהנים הנדרשים לנשיאת האיברים השונים, כדי שהעבודה תיעשה במהירות ובהדרת עם [תורה תמימה, מלבי"ם, רד"צ הופמן, רש"ר הירש]. הכתוב מציין במפורש בְּנֵי אַהֲרֹן, ויש המבארים כי אהרן עצמו לא נצטווה תחילה על עבודות אלו בעקבות חטא העגל, עד שמשה הפציר בעדו אל ה' [פענח רזא]. התוספת של המילה הַכֹּהֲנִים באה להדגיש שעליהם להיות לבושים בבגדי כהונה תקינים וראויים למעמדם. עבודתו של כהן הדיוט שלבש את שמונת בגדי הכהן הגדול, או של כהן גדול שעבד בארבעת בגדי הכהן ההדיוט, נפסלת לחלוטין [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, משכיל לדוד, רש"ר הירש]. עריכת האיברים עצמה צריכה להיות מסודרת בקפידה, כעין עריכת שולחן [ביאור יש"ר].
הכתוב מפרט אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ. לכאורה, הראש הוא חלק מן הנתחים, אך הפרשנים מסכימים כי הוא מוזכר בנפרד משום שאינו נכלל בתהליך הפשטת העור. הראש כבר הותז ונכרת בשעת השחיטה, ולכן הוצרך הכתוב למנותו כאיבר עצמאי שחובה להעלותו למזבח [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, תורה תמימה, מלבי"ם, בכור שור, גור אריה]. בנוסף, הראש מוקרב ראשון בשל מעלתו וחשיבותו על פני שאר האיברים [רלב"ג, רש"ר הירש].
יחד עם הראש מועלה וְאֶת הַפָּדֶר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפדר הוא החֵלֶב והשומן של הבהמה. באופן ספציפי, מדובר בחלב הדק והפרוס כעין רשת המכסה את חלל הבטן ומבדיל בין הקרביים העליונים לתחתונים. יש המציינים כי המילה "פדר" היא היפוך אותיות של השורש פ.ר.ד, המעיד על תפקידו להפריד בין חלקי המעיים [רמב"ן, טור, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. תפקידו של הפדר בעת ההקרבה הוא לכסות את אזור בית השחיטה המלוכלך בדם שבצוואר הבהמה. הנחת הפדר על מקום השחיטה נחשבת לדרך כבוד כלפי מעלה, בדומה למנהג השרים והנכבדים לכסות את בשר הצלי בשומן [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה, רלב"ג, בכור שור].
לבסוף, הנתחים מונחים עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. העצים צריכים להיות ראויים וניתוכים בקלות לאש, ולכן נפסלו עצים מסוימים כגון עצי גפן וזית [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. עריכת העצים ונתחי הבשר חייבת להיות מצומצמת ומדויקת, כך ששום חתיכת עץ או בשר לא תבלוט מחוץ לשטח המערכה שעל המזבח, כדי לא להפריע לכהנים הסובבים אותו [רש"י, שפתי חכמים, תורה תמימה, עמק דבר, דברי דוד]. הכפילות של המילה הַמִּזְבֵּחַ מלמדת על השוואה: כשם שהמזבח שייך לציבור ואסור בשימוש חול, כך גם העצים והאש המונחים עליו חייבים לבוא משל ציבור, ונאסר להשתמש בעצים או באש שנעשה בהם מעולם שימוש של חול [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו].