קרבן העוף, שהוא הזול והפשוט מבין הקרבנות, מסמל את האדם העני, הסובל וחסר ההגנה, אשר למרות קשייו מתקרב אל ה' [רש"ר הירש].
הפעולה הראשונה שמבצע הכהן בגוף העוף היא וְשִׁסַּע, כלומר בקיעה וקריעה [אבן עזרא]. קריעה זו אינה נעשית באמצעות סכין אלא בידיים בלבד, בדומה לאופן שבו שיסע שמשון את האריה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. פעולת השיסוע האלימה משקפת באופן סמלי את הייסורים והקשיים שחווה האדם המקריב [רש"ר הירש]. המילה אֹתוֹ באה להדגיש כי רק קרבן העוף טעון שיסוע, בניגוד לעולת בהמה שאינה נקרעת באופן זה [מלבי"ם, תורה תמימה].
באשר למילה בִכְנָפָיו, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא לנוצות עצמן, ומכאן שהכהן אינו צריך למרוט את נוצות העוף לפני ההקטרה [רש"י, רבנו בחיי]. מנגד, יש הטוענים כי נוצות אינן נקראות "כנפיים", ולכן מפרשים שהמילה מציינת את מקום הקריעה: הכהן משסע את העוף מגבו, בין שתי כנפיו [רמב"ן, הכתב והקבלה]. פרשנים אחרים מגשרים בין הדעות ומסבירים שהמונח "כנף" כולל גם את האיבר וגם את הנוצות שעליו. לפיכך, הכהן קורע את העוף מגבו ומקטיר אותו בשלמותו עם עורו ונוצותיו, ללא הפשטה [מלבי"ם, גור אריה, רד"צ הופמן].
אף על פי ששריפת נוצות מפיקה ריח רע, התורה מצווה להקטיר את העוף על נוצותיו כדי שהקרבן ייראה גדול ומכובד יותר על המזבח, וכך ייחסך מהעני חוסר הנעימות שבהבאת קרבן קטן ודל [רש"י, רבנו בחיי, חומש קה"ת].
ההוראה לֹא יַבְדִּיל משמעותה שהכהן מושך את הכנפיים לצדדים וקורע את העוף, אך אינו מפריד אותו לחלוטין לשתי חתיכות נפרדות [רש"י, שטיינזלץ]. הסיבה לכך היא שגוף העוף קטן ממילא, ואם יחולק לחתיכות קטנות עוד יותר, הדבר ייחשב לביזיון ואינו ראוי להיות מוגש לפני ה' [חזקוני]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי אם הכהן טעה והבדיל את החלקים לגמרי, הקרבן עדיין כשר בדיעבד, משום שעיקר עבודת הקרבן – מיצוי הדם – כבר נעשתה [תורה תמימה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. יש שאף מסבירים שאין כאן איסור חמור, אלא שלילת הצורך: בניגוד לבהמה שחובה לנתחה לאיברים, בעוף פשוט אין צורך להבדיל [רלב"ג, פרדס יוסף].
לאחר מכן נאמר וְהִקְטִיר אֹתוֹ... עַל הָעֵצִים, כלומר הכהן שורף את גוף העוף על גזירי עצים שעדיין בוערים, ולא על אפר שכבר נשרף [רלב"ג]. המילה הוּא מדגישה שגוף העוף הוא החלק העיקרי של הקרבן, ולכן אם הכהן מיצה את דם הגוף כהלכה, הקרבן כשר גם אם נפל פגם בטיפול בדם הראש [מלבי"ם, רד"צ הופמן].
הפסוק נחתם במילים אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ. ביטוי זהה נאמר גם בעולת בהמה היקרה וגם בעולת העוף הזולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקבלה זו נועדה ללמד יסוד גדול בעבודת ה': "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". כלומר, בעיני ה' אין הבדל בין עשיר המביא שור גדול לבין עני המביא עוף קטן; הקרבן נמדד לא בערכו הכספי או בגודלו, אלא בכוונה הטהורה שבלב האדם המקריב [רש"י, אור החיים, בכור שור].