ויקרא, פרק א׳, פסוק י״ז

יצא לכם פעם להכין מתנה למישהו שאתם אוהבים ולחשוב שאולי היא קטנה מדי? לפעמים, אדם עני שהיה לו קשה בחיים רצה להתקרב לה' ולהביא קרבן. בגלל שלא היה לו הרבה כסף, הוא הביא קרבן של עוף, שהוא קטן ופשוט. כשהכהן מקבל את העוף, הוא עושה פעולה שנקראת וְשִׁסַּע. הכוונה היא שהוא פותח את העוף בעזרת הידיים שלו, בלי להשתמש בסכין. הפעולה הזו מזכירה לנו את הקשיים שהאדם העני עבר. המילה אֹתוֹ מלמדת אותנו שרק את העוף פותחים בצורה כזו, ולא בהמות גדולות. הכהן משאיר את העוף בִכְנָפָיו, כלומר עם כל הנוצות שלו. למרות שלשרוף נוצות זה עושה ריח לא כל כך נעים, התורה מבקשת לעשות זאת כדי שהעוף ייראה גדול ומכובד יותר על המזבח. כך האדם העני לא ירגיש חוסר נעימות שהקרבן שלו קטן. הכהן פותח את העוף, אבל לֹא יַבְדִּיל אותו לגמרי לשני חצאים נפרדים. הסיבה היא שהעוף גם ככה קטן, ואם נחלק אותו לחתיכות קטנות עוד יותר, זה ייראה לא מכובד לפני ה'. לאחר מכן, הכהן לוקח את העוף וְהִקְטִיר אֹתוֹ... עַל הָעֵצִים, כלומר מניח אותו על חתיכות עץ שעדיין בוערות באש. בסוף התהליך נאמר שזהו אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ. המילים האלו בדיוק כתובות גם כשמישהו עשיר מביא קרבן של שור ענק ויקר. זה בא ללמד אותנו כלל מקסים וחשוב: בעיני ה' אין שום הבדל בין מתנה גדולה ויקרה למתנה קטנה ופשוטה. מה שבאמת חשוב לה' זו הכוונה הטהורה והאהבה שנמצאת בלב של מי שמביא את הקרבן.