הקרבת עולת העוף מלווה בפעולה ייחודית הטומנת בחובה מסר מוסרי נוקב על הרחקה מגזל. בניגוד לבהמה הניזונה מהאבוס של בעליה, העוף מתעופף לכל עבר וניזון מן הגזל בשדות זרים. לפיכך, ה' שונא הגזל מצווה להסיר לחלוטין את איבר העיכול המכיל את המאכל הגזול ולהשליכו, בניגוד לקרבי הבהמה שאותם רוחצים ומקריבים על המזבח. פעולה זו נועדה לעורר את האדם להרחיק כל שמץ של גזל מידיו לפני שהוא בא לעמוד לפני ה' [רבנו בחיי, בכור שור, צאינה וראינה, תורה תמימה]. ברובד עמוק יותר, העוף מסמל ניצוצות של קדושה שהתערבבו ברע ובחטא הגזל, וכדי להעלותם יש לברר ולסלק תחילה את החלקים הפגומים [אדרת אליהו לרבי יוסף חיים].
הכתוב מצווה על הכהן: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ. מילה זו מתארת את הזפק של העוף, שהוא מעין כיס או איבר מורחב בוושט שבו המזון נאגר לפני עיכולו [רש"י, רמב"ן, רשב"ם, שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים ששורש המילה הוא "ראי" או "רעי", שמשמעותו לכלוך, טינוף וצואה, שכן זהו המקום שבו מצטבר המזון המאוס [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, הופמן, פרדס יוסף]. פרשנים אחרים מציעים שהמילה נגזרת מהשורש "מרא" שמשמעותו פיטום והלעטה של מזון [שד"ל, רש"ר הירש].
הסרת הזפק נעשית בְּנֹצָתָהּ, מילה שעוררה מחלוקת ענפה בקרב המפרשים. השאלה המרכזית היא האם מדובר בנוצות של ממש או בביטוי מושאל. גישה אחת, הנשענת על דברי חז"ל ותרגום אונקלוס, מפרשת ש"נוצה" כאן היא לשון של דבר מאוס ומלוכלך. לפי גישה זו, הכוונה היא לתוכן המאוס שבתוך הזפק או לבני המעיים (הקורקבן) המחוברים אליו. הכהן נדרש להסיר את הזפק יחד עם המעיים המכילים את המזון הגזול [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, הופמן, לבוש האורה]. לעומת גישה זו, פרשנים אחרים דוחים בתוקף את הפירוש המושאל וטוענים כי המילה מתייחסת לנוצות ממש. לפי דעתם, הכהן חותך בסכין מעין "ארובה" בעור העוף, ותולש את הזפק יחד עם העור והנוצות שדבוקות אליו מבחוץ [רמב"ן, אבן עזרא, רשב"ם, מלבי"ם, רש"ר הירש, שטיינזלץ].
לאחר ההסרה, הכהן מבצע פעולה של וְהִשְׁלִִיךְ אֹתָהּ. השימוש בפועל "השליך" ולא "הניח" או "שם", מצביע על זריקה ממרחק, פעולה המבטאת ריחוק, מיאוס ועזיבה של הדבר הגזול [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. המילה "אותה" באה למעט ולהדגיש שרק את איברי עולת העוף הללו משליכים, אך לא חלקים מקרבנות אחרים כמו עולת בהמה או חטאת העוף [מלבי"ם, אדרת אליהו, אילת השחר].
ההשלכה מתבצעת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה. הפרשנים מסבירים שהכוונה אינה למזרח המזבח עצמו, אלא למזרחו של הכבש (המדרון שעליו עלו למזבח). מכיוון שהכבש היה ממוקם בצידו הדרומי של המזבח, הכהן שעמד עליו היה משליך את הזפק אל השטח הפנוי שממזרח לכבש, בסמוך למזבח [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד]. בחירת הצד המזרחי ("קדמה") אינה מקרית; זהו הצד המרוחק ביותר ממקום הכבוד והקדושה (קודש הקודשים שבמערב), ולכן הוא המתאים ביותר להשלכת פסולת [אבן עזרא, רלב"ג].
היעד הסופי של ההשלכה הוא אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן, מקום ייעודי ומוגדר בעזרה שאליו היו מפנים מדי בוקר גם את האפר (תרומת הדשן) מהמזבח החיצון, מהמזבח הפנימי ומהמנורה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, חזקוני]. למרות הכמות הגדולה של האפר, הזפקים והנוצות שהושלכו לשם מדי יום, המקום לא הפך לערימת אשפה ענקית. המפרשים מציינים כי התרחש שם נס תמידי – כל מה שהושלך למקום הדשן היה נבלע במקומו אל תוך האדמה ונעלם [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, חומת אנך].