מלאכת הקרבת העולה דורשת דיוק קפדני, שבו הבהמה השלמה מפורקת לחלקיה ומועלית אל המזבח בסדר מופתי. אף על פי שציווי החיתוך כבר הוזכר קודם לכן בתורה לגבי קורבן בקר, התורה חוזרת עליו כאן בקורבן צאן כדי ללמד שגם בהמה קטנה דורשת חלוקה מסודרת למנות יפות, ואין להסתפק בהקרבתה בשלמותה [בכור שור, חזקוני]. עם זאת, פעולת הפשטת העור אינה מוזכרת כאן, שכן ברור מאליו שגם בהמה קטנה זקוקה להפשטה בדומה לבהמה גסה [בכור שור, חזקוני].
הפועל וְנִתַּח מתאר חלוקה מקצועית ומסודרת של האיברים, בדומה לעבודת קצבים, ולא חיתוך שרירותי. הדיוק במילה לִנְתָחָיו מלמד שיש לפרק את גוף הקורבן לאיבריו המרכזיים, אך אסור לחתוך את הנתחים עצמם לחתיכות קטנות יותר [הכתב והקבלה].
התורה מציינת בנפרד את הנתחים ואת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ, כלומר את החלב המופרד משאר הבשר [ביאור שטיינזלץ]. הפרדה זו נובעת מכך שהראש והפדר שונים משאר הגוף: הראש מותז כבר בשעת השחיטה, הוא אינו זקוק להפשטת עור, ואסור לנתח אותו לחלקים נוספים [מלבי"ם]. אף על פי שהתזת הראש וחיתוך החלב אינם נחשבים ל"ניתוח" במובן הרגיל של פירוק איברים, הם נכללים תחת הפועל וְנִתַּח במשמעות של כריתה והפרדה [שד"ל, רד"צ הופמן]. בעת ההקרבה, היו פורסים את החלב על אזור בית השחיטה של הראש [מלבי"ם].
בשלב ההעלאה לאש, המילים וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם מבטאות סדר פעולות מדויק. אזכורם הנפרד של הראש והפדר בא ללמד שהם קודמים לכל שאר האיברים בהעלתם אל המזבח [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. בנוסף, המילה אֹתָם מדגישה כי הכהן אינו מניח את האיברים באקראי, אלא עורך אותם על העצים בדיוק על פי הסדר שבו הם נותחו [מלבי"ם, אדרת אליהו].