לאחר פעולת השחיטה וקבלת הדם, הטיפול בקרבן עובר לשלב ההכנה הפיזית לקראת העלאתו למזבח. שלב זה דורש את קילוף המעטפת החיצונית של בעל החיים ופירוק גופו לחלקים מוגדרים.
מדוע התורה מוצאת לנכון לצוות במפורש על פעולת ההפשטה? [הטור הארוך, דעת זקנים וחזקוני] מסבירים כי בניגוד לקרבנות מסוימים הנשרפים כליל יחד עם עורם ופרשם (כדוגמת פרים ושעירים הנשרפים), כאן יש חובה להסיר תחילה את העור והשיער, פעולה המשולה להסרת בגד מעל גוף האדם [ביאור יש"ר].
הפעלים בפסוק מופיעים בלשון יחיד. רוב הפרשנים לומדים מכך שפעולות אלו, בניגוד לזריקת הדם או הקטרת האיברים, אינן עבודות קודש המחייבות כהן. הן כשרות להיעשות על ידי "זר" – כלומר, כל אדם שאינו כהן, כגון לוי או בעל הקרבן עצמו [רמב"ן, רלב"ג, אבן עזרא, רש"ר הירש ופרדס יוסף]. [העמק דבר] אף מוסיף כי ישנה מצווה מיוחדת שבעל הקרבן יטריח את עצמו ויבצע את העבודה הזו באופן אישי.
מבנה המשפט וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח מלמד על סדר פעולות קפדני. הפרשנים מסכימים כי הופעת מושא הפעולה ("את העולה") בין שני הפעלים, מורה על כך שאין להפשיט אבר ולנתח אותו מיד, אלא חובה תחילה להפשיט את עור הבהמה כולה, ורק לאחר מכן לגשת למלאכת הניתוח [מלבי"ם, תורה תמימה, אדרת אליהו ורד"צ הופמן].
השימוש במילה הָעֹלָה במקום בכינוי גוף פשוט בא לרבות את כל סוגי העולות – בין אם מדובר בעולת חובה או נדבה, מן הבקר או מן הצאן, ובין אם הובאו על ידי גברים, נשים או גרים – כולן מחויבות בהפשט וניתוח [רש"י, מזרחי, בכור שור ומלבי"ם]. מאידך, המילה אֹתָהּ משמשת כמיעוט המלמד שהחובה חלה רק על עולה כשרה. אם הקרבן נפסל במהלך ההקרבה אך בכל זאת הועלה בטעות למזבח, הוא אינו מופשט אלא נשרף בשלמותו עם עורו, שכן לכהנים אין זכות לקבל את עורו של קרבן פסול [מזרחי ותורה תמימה].
באשר לאופן חיתוך הבשר, [רד"צ הופמן] ו[מלבי"ם] מבחינים בין חיתוך סתמי (כדוגמת "ביתור") לבין השורש נ.ת.ח, המציין פירוק מסודר של הבהמה על פי המבנה האנטומי הטבעי שלה. המילה לִנְתָחֶיהָ מלמדת שיש לפרק את הבהמה לאיבריה הראשיים (מסורת חז"ל מונה עשרה נתחים מוגדרים כאלו), אך התורה אוסרת לחתוך את האיברים השלמים הללו לחתיכות קטנות יותר – כפי שניסחו זאת חז"ל: "אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים" [רש"י, תורה תמימה ורש"ר הירש]. [רקנאטי] מצביע על פן רוחני בדרישה אנטומית זו, ומסביר כי החלוקה המדויקת נועדה לאפשר למקריב לכוון את דעתו ולהשיב כל נתח ונתח לשורשו הרוחני העליון.
מבחינת סדר הפעולות הכללי במקדש, [רמב"ן] מעיר כי הפסוק מקדים את ההפשט והניתוח לעריכת האש על המזבח (המופיעה בפסוקים הבאים), אף על פי שבפועל, סידור מערכת האש קדם לניתוח הקרבן. שינוי זה בסדר הכתובים בא ללמד שבקרבן עולת נדבה, בניגוד לקרבן התמיד הציבורי, קיומה של מערכת אש מוכנה מראש אינו תנאי מעכב המונע את תחילת הכנת הקרבן והפשטתו.