ויקרא, פרק א׳, פסוק ט״ז

הקרבת עולת העוף דורשת להרחיק כל סממן של גזל השנוא על ה', שכן העוף מתעופף וניזון בשדות זרים. משום כך הכהן מצווה וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ, כלומר לסלק את הזפק שבו נאגר המזון, יחד בְּנֹצָתָהּ, פעולה הכוללת את חיתוך העור והנוצות או את הוצאת התוכן המאוס והמעיים. כדי לבטא סלידה מהמאכל הגזול, הכהן זורק את החלקים הללו ממרחק, ועל כך נאמר וְהִשְׁלִִיךְ אֹתָהּ. ההשלכה מתבצעת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה, אל השטח שממזרח לכבש המזבח, כיוון שזהו הצד המרוחק ביותר ממקום הקודש ועל כן מתאים לפסולת. היעד הסופי הוא אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן, האזור הייעודי לאפר הקורבנות, שבו התרחש נס תמידי והאדמה בלעה את כל הפסולת שהושלכה אליה.