ויקרא, פרק א׳, פסוק ב׳

הציווי דַּבֵּר... וְאָמַרְתָּ משלב פקודה נוקשה עם הנחיה רכה, ומופנה לכל אָדָם בעל מעלה מוסרית, לרבות גרים, המביא קרבן מרצונו וללא שימוש בגזל. כִּי־יַקְרִיב האדם נדבה, עליו לשאוף להתקרבות רוחנית פנימית הבאה מִכֶּם, מתוך הכנעת האגו והיצרים, ולכן נפסלים קורבנות של מומרים אך מתקבלים קורבנות של פושעים השבים בתשובה. יש להכריז תחילה על הבהמה כקׇרְבָּן ורק אז להקדישה לַה', כדי למנוע הוצאת שם שמים לבטלה אם האדם ימות או יחזור בו, וכדי להבטיח כוונה טהורה נטולת יוהרה. ההקרבה מותרת רק מחיות בית שלוות ונגישות, מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר וּמִן־הַצֹּאן, תוך פסילת חיות בר, בהמות פצועות או בהמות שמעורבות בעבירה מוסרית. הבאת הנדבה אינה מוגבלת ליחיד, אלא גם שותפים והציבור כולו יכולים להשתתף יחד כאשר תַּקְרִיבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶם.