תארו לעצמכם שאתם מגיעים למשכן כדי להביא מתנה מיוחדת לה'. מי לדעתכם עושה את העבודה, אתם או הכהנים? התשובה היא שזו עבודת צוות משותפת. התורה אומרת וְשָׁחַט, בלשון יחיד, כי את הפעולה הזו יכול לעשות האדם שמביא את הקרבן בעצמו, או כל אדם אחר, וזה לא חייב להיות כהן. הוא עושה זאת לבֶּן הַבָּקָר, כלומר לפר צעיר, בריא ומובחר, ולא לבהמה זקנה או חולה. הפעולה הזו נעשית לִפְנֵי ה', ממש בתוך חצר המשכן, כשהפנים מופנות אל עבר המקום הקדוש ביותר.
מכאן והלאה, התפקיד עובר לכהנים. המילה וְהִקְרִיבוּ מלמדת שהם אלה שמקבלים את הדם אל תוך כלים מיוחדים וקדושים כדי להביא אותו אל המזבח. התורה מדגישה שאת זה עושים בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, כי לתפקיד הזה דרושים כהנים שלבושים בבגדי הכהונה המיוחדים שלהם, והם צריכים להיות בריאים ויציבים, ולא זקנים מדי שידיהם רועדות.
לאחר מכן הכהנים ניגשים למזבח וְזָרְקוּ את הדם מרחוק על החלק התחתון של קירות המזבח. אבל התורה מבקשת לזרוק את הדם סָבִיב, כלומר מכל הכיוונים. איך אפשר לעשות את זה בזריקה אחת? הכהן פשוט זורק את הדם על שתי הפינות הנגדיות של המזבח. כשהדם פוגע בפינה, הוא מתפשט לשני הצדדים, וכך הוא מגיע לכל ארבעת הצדדים של המזבח.
כל התהליך המיוחד הזה קורה במזבח אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. המילים האלה מלמדות אותנו הלכה מעניינת מאוד: כדי שהעבודה תהיה כשרה, אוהל מועד חייב לעמוד שלם במקומו והדלתות שלו חייבות להיות פתוחות. אם בני ישראל היו באמצע מסע במדבר והמשכן היה מפורק, או אפילו אם הרוח קיפלה קצת את היריעות שלו, אי אפשר היה לבצע את העבודה החשובה הזו.