ויקרא, פרק א׳, פסוק ד׳

קרה לכם פעם שהרגשתם שפספסתם הזדמנות לעשות משהו טוב, ורציתם לתקן את זה ולהרגיש שוב קרובים לה'? כשמישהו מביא קרבן כדי לתקן טעות כזו, הוא לא סתם מוסר אותו. התורה אומרת וְסָמַךְ יָדוֹ. זה אומר שהאדם צריך להישען ממש חזק, בכל הכוח והמשקל שלו, עם שתי הידיים שלו. הוא חייב לעשות את זה בעצמו ולא יכול לבקש מחבר או שליח לעשות זאת במקומו. בזמן שהוא נשען, הוא מתוודה על מה שעשה, וכך הוא ממנה את הבהמה להיות הנציגה שלו לפני ה'. ההישענות הזאת חייבת להיות בדיוק עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, בלי שום דבר שיפריד בין הידיים לראש, ולא על הגב או הצוואר. דרך אגב, בגלל שצריך להישען כל כך חזק, לא עושים את זה כשמביאים ציפור קטנה. אחרי שהאדם עושה את זה מכל הלב, הקרבן מתקבל. המילים וְנִרְצָה לוֹ אומרות שה' מקבל את האדם בשמחה, והאהבה ביניהם מתחדשת. המטרה של כל התהליך הזה היא לְכַפֵּר עָלָיו. לכפר זה כמו לנקות את הנפש ולכסות על הטעות. קרבן העולה עוזר לנקות אותנו מטעויות, כמו למשל אם לא קיימנו מצווה שהיינו צריכים לעשות. בסופו של דבר, הקרבן מנקה את הלב שלנו ופותח מחדש את הדרך להיות קרובים ואהובים לפני ה'.