תהליך הבאת קורבן המנחה מהווה מעבר הדרגתי מפעולות ההכנה של האדם הפשוט אל עבודת הקודש המדויקת של הכהן. שלב זה מהווה את לב ליבה של עבודת המנחה, ובו מוקדש חלק סמלי מן הקורבן אל המזבח, בעוד השאר נותר לאכילת הכהנים.
המילה וֶהֱבִיאָהּ מנוקדת בסגול, ולשון היחיד שבה מלמדת כי יש להביא את המנחה בכלי אחד שלם, ללא חלוקה לכלים שונים [מלבי"ם, אדרת אליהו, חזקוני]. הבאה זו נעשית אל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים. רוב הפרשנים מסכימים כי עד לשלב זה, פעולות ההכנה המוקדמות כגון יציקת השמן והבלילה היו כשרות גם על ידי אדם זר (שאינו כהן), אך מרגע הקמיצה ואילך, העבודה מסורה לכהנים בלבד [רש"י, בכור שור, תורה תמימה, רש"ר הירש]. השימוש בלשון רבים "הכהנים", לעומת הפועל ביחיד וְקָמַץ, נועד ללמד שמצד אחד ראוי שכהנים רבים יתעסקו ויסייעו בהבאת הקורבן מתוך חיבוב מצווה וכבוד למלך, אך מצד שני, פעולת הקמיצה עצמה נעשית תמיד על ידי כהן אחד בלבד, וניטלת קמיצה אחת בלבד גם אם המנחה גדולה מאוד [מלבי"ם, משכיל לדוד]. מנגד, יש מי שמפרש שהפועל "וקמץ" מתייחס לבעל הקורבן, שפעולת הכהן נחשבת כאילו נעשתה בשליחותו ועל פיו [העמק דבר].
הכהן לוקח את הקומץ מִשָּׁם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמילה זו מתייחסת למקום שבו עומדות רגלי הזר שהביא את המנחה. בניגוד לקורבנות קודשי קודשים אחרים (כמו עולה וחטאת) ששחיטתם מחייבת את צפון העזרה, הקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, ואפילו בשטח "עזרת ישראל" שבו מותרת דריסת רגלי זרים [רש"י, מזרחי, בכור שור, גור אריה, רד"צ הופמן]. פירוש חלופי מציע שהמילה "משם" מציינת את הכלי שבו מונחת המנחה [מלבי"ם].
הפעולה המרכזית היא מְלֹא קֻמְצֹו. המונח "קומץ" בשפה העברית מתייחס לקיפול שלוש האצבעות האמצעיות על כף היד, עד לאצבע הנקראת "קמיצה" [רש"י, ריב"א, גור אריה, ביאור יש"ר]. הפרשנים מדגישים את רמת הדיוק הפיזית הנדרשת: הקומץ חייב להיות "מלא" – לא חסר (תפיסה בקצות האצבעות בלבד) אך גם לא "מבורץ" או גדוש מדי, כך שהסולת תבצבץ מן הצדדים. הכהן חופה את אצבעותיו, ובמנחות אפויות הוא אף מוחק את העודפים באגודלו ובזרתו כדי להגיע למידה המדויקת של כף ידו, פעולה הנחשבת לאחת העבודות הקשות במקדש [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, דברי דוד, חזקוני]. יתרה מזו, הדיוק מחייב שהקמיצה תיעשה בידו של הכהן עצמו ולא באמצעות כלי מדידה [תורה תמימה].
הקומץ ניטל מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ. הקידומת "מ" והסיומת "ה" מלמדות כי על הכהן לקחת אך ורק מסולת המנחה עצמה ולא ממנחה אחרת שהתערבה בה, וכי כמות הסולת והשמן מעכבות את כשרות הקורבן [תורה תמימה, אבן עזרא, פרדס יוסף, אבי עזר]. הסולת והשמן חייבים להיות בלולים היטב כך שהכהן יקמוץ משניהם יחד באופן שווה [רלב"ג, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. הדיוק כאן הוא כה קפדני, עד שאם עלה בידו של הכהן אפילו גרגיר אחד של מלח או קורט של לבונה בתוך הקומץ – המנחה פסולה. הסיבה לכך היא שנוכחותם תופסת מקום על חשבון הסולת והשמן, ובכך הופכת את הקומץ ל"חסר" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד, ברכת אשר].
באשר ללבונה, הכתוב אומר עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ. המילה "על" מתפרשת כאן במשמעות של "מלבד" או "בנפרד". כלומר, הקומץ צריך להיות מלא בסולת ושמן בלבד, ללא הלבונה [רש"י, משכיל לדוד, אבן עזרא, לבוש האורה, ברכת אשר]. עם זאת, כל הלבונה חייבת להיות נוכחת במנחה בשעת הקמיצה, ורק לאחר מכן הכהן מלקט אותה [תורה תמימה, צפנת פענח, רש"ר הירש]. לאחר הקמיצה, וְהִקְטִיר הכהן את הקומץ, והסמיכות של מילה זו ללבונה מלמדת שגם הלבונה כולה מוקטרת על המזבח בנפרד [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד, דברי דוד]. הפועל "והקטיר" כשלעצמו בא ללמד שהכהן מקטיר את הקומץ על המזבח תמיד, גם אם שאר המנחה (השיריים) אבד, נטמא או לא הומלח כדין [מלבי"ם, אדרת אליהו, צפנת פענח].
הקומץ והלבונה העולים על המזבח נקראים יחד אַזְכָּרָתָהּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמקור המילה הוא בשורש ז.כ.ר, שכן הקטרת חלק זה מזכירה את בעל הקורבן לטובה ולנחת רוח לפני ה' [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, רד"צ הופמן, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. יש המוסיפים כי הזיכרון פועל בשלושה רבדים: כפרה על החטא שגרם לחולי, בקשת רפואה, וכפרה על חטאים שנעשו בעקבות החולי [העמק דבר]. מנגד, ישנה גישה בלשנית הרואה במילה "אזכרה" מונח שנגזר מעניין של ריח וניחוח (בדומה לביטוי "זכרו כיין לבנון"), מתוך תפיסה שהמילה המציינת ריח קדמה בשפה למונח המופשט של זכירה [שד"ל].