הבאת מנחת העני אל המזבח אינה נמדדת בערכה החומרי, אלא במשמעותה הרוחנית ובכוונת הלב של המקריב. תהליך הקרבת המנחה דורש פעולות מדויקות המבטאות את התמסרותו המוחלטת של האדם לבוראו.
כאשר התורה מצווה וְהֵרִים הַכֹּהֵן, היא מנחה את הכהן לקחת את החלק המיועד למזבח. הפרשנים מסכימים כי פעולה זו חייבת להיעשות דווקא בידו של הכהן, ולא באמצעות כלי [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו]. יש המסבירים כי התורה בחרה להשתמש בפועל של הרמה ולא במילה "וקמץ" (מלשון קמיצה), מכיוון שפעולה זו כוללת לא רק את לקיחת הסולת אלא גם את איסוף הלבונה, וקמיצה שייכת רק בסולת ולא בלבונה. לכן נבחרה מילה כללית יותר, המלמדת שגם את הלבונה יש ללקט ביד ולא בכלי [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
החלק המורם מתוך המנחה נקרא אֶת אַזְכָּרָתָהּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמונח זה מתייחס ל"קומץ" – אותה כמות של סולת ושמן שהכהן קומץ בידו [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. עם זאת, פרשנים אחרים מרחיבים ומבארים כי המונח כולל יחד את הקומץ ואת הלבונה גם יחד [רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. משמעות המילה מוסברת כ"זיכרון". החלק שעולה למזבח מהווה מעין אזכרה למנחה כולה, ודרכו נזכרים בעלי הקרבן לטובה לפני ה'. כמו כן, מבחינה לשונית, כל ריח טוב העולה מדבר המעלה עשן מכונה בשם "זכר" או "אזכרה" [הכתב והקבלה].
ההרמה מתבצעת מִן הַמִּנְחָה. מתוך מילים אלו נלמד דין הלכתי ולפיו אם לאחר קמיצת המנחה חסר מעט משירי המנחה (החלק הנותר שלא עולה למזבח), הכהן עדיין יכול להקטיר את הקומץ. אך אם כל שירי המנחה אבדו, נשרפו או נטמאו לפני ההקטרה, המנחה כולה נפסלת [תורה תמימה].
בסיום התהליך, הקומץ עולה באש ומוגדר כאִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. ביטוי זה מופיע גם בקרבנות בהמה יקרים וגם במנחת עוף או סולת זולה, כדי ללמד יסוד רוחני עמוק: אחד המרבה ואחד הממעיט שווים לפני ה', ובלבד שהאדם יכוון את לבו לשמים [חזקוני]. יתרה מכך, כאשר אדם מביא קרבן בהמה מפואר, הוא עלול לחוש גאווה על נדיבותו. לעומת זאת, העני המביא מנחה פשוטה ודלה, עושה זאת מתוך הכנעה מוחלטת וביטול העצמי, ללא מניעים נסתרים. התמסרות טהורה זו הופכת את מנחת העני לרצויה כל כך, עד שה' מחשיב זאת כאילו האדם הקריב את נפשו ממש [חומש קה"ת].