יצא לכם פעם לתת מתנה פשוטה מאוד, אבל כזו שהכנתם מכל הלב? כשמישהו עני מביא מנחה, שהיא קרבן פשוט שעשוי מקמח, שמן ותבלין, מה שחשוב באמת זה לא כמה המתנה עולה, אלא הכוונה הטובה שלו. התורה אומרת וְהֵרִים הַכֹּהֵן, כלומר הכהן צריך לקחת את החלק שמיועד למזבח ממש בעזרת היד שלו, ולא בעזרת שום כלי. הוא אוסף בידו את הקמח יחד עם התבלין שמריח טוב. החלק הזה שהכהן לוקח ביד נקרא אֶת אַזְכָּרָתָהּ. למה קוראים לזה ככה? המילה הזו מזכירה את המילה זיכרון. הקומץ הקטן הזה שעולה על המזבח הוא כמו תזכורת טובה לפני ה' לאדם שהביא את הקרבן.
בסוף התהליך, התורה קוראת למנחה הזו אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. המילים המיוחדות האלו נכתבו גם על קרבנות של בהמות מאוד יקרות. זה בא ללמד אותנו סוד חשוב: לפני ה', זה בכלל לא משנה אם אדם מביא קרבן גדול ויקר או מנחה קטנה ופשוטה. העיקר שהאדם יתכוון באמת ויביא את זה בלב שלם. לפעמים אדם עשיר עלול להרגיש קצת גאווה על המתנה הגדולה שהוא הביא, אבל כשאדם עני מביא את המעט שיש לו, הוא עושה את זה בענווה ובמסירות כל כך גדולה, עד שה' מחשיב לו את זה כאילו הוא נתן מכל הלב את הנפש שלו ממש.