תארו לעצמכם שאתם מכינים מאפה טעים, לוקחים ממנו חתיכה קטנה, ונשאר לכם עוד הרבה. למי מגיע לקבל את מה שנשאר? כאשר אדם היה מביא למשכן מנחה, שזו מתנה מיוחדת לה' שעשויה מבצק, הכוהן היה לוקח ממנה רק קומץ קטן ושורף אותו על המזבח.
התורה מספרת לנו שוְהַנּוֹתֶרֶת, כלומר השאריות של המנחה, ניתנות לכוהנים. אבל לא לכל כוהן שמתחשק לו לאכול, אלא דווקא לאותו כוהן שהקריב את המנחה הזו בעצמו. השאריות האלה הן לא סתם אוכל רגיל. התורה קוראת להן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. למה? כדי ללמד אותנו שהן קדושות מאוד, אפילו יותר מקורבנות אחרים. מותר לאכול אותן רק בתוך החצר של המשכן, ורק לכוהנים מותר לאכול מהן. למרות שהכוהנים אוכלים את המנחה ולא שורפים אותה באש על המזבח, היא עדיין נחשבת לחלק קדוש מאוד ששייך לה'.
מכיוון שהתורה כבר הסבירה לנו בעבר מה עושים עם מנחה רגילה, למה היא חוזרת על כך שוב? התשובה היא שהתורה רוצה ללמד אותנו שההלכה הזו נכונה לכל סוגי המנחות, גם לאלו שנאפו בתנור או טוגנו במחבת. בנוסף, התורה מזכירה לנו חוק חשוב מאוד: אסור בשום פנים ואופן לתת לשאריות האלו לתפוח ולהפוך לחמץ.