ויקרא, פרק ב׳, פסוק י׳

לאחר הקטרת קומץ המנחה על המזבח, וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה מיועדת לאכילה וניתנת לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, כשהכוונה היא לכוהן הספציפי שהקריב אותה בפועל. שיירים אלו מוגדרים כקֹדֶשׁ קָדָשִׁים כדי להדגיש את קדושתם היתרה לעומת קורבנות אחרים, שכן הם נאכלים אך ורק בתוך המשכן ועל ידי זכרי כהונה. הגדרה זו גם מלמדת כי למרות שחלק זה נאכל על ידי הכוהנים ולא עולה באש, הוא עדיין נחשב כחלק מֵאִשֵּׁי ה'. חזרת התורה על דין זה נועדה להשוות את דין המנחות הנאפות למנחת סולת, לאסור לחלוטין את הפיכת השיירים לחמץ, ולהתיר לכוהנים את אכילתם גם אם חסרו פעולות מסוימות בתהליך ההקרבה.