לאחר שהתורה אסרה באופן גורף להקטיר שאור ודבש, היא מציגה את היוצאים מן הכלל: מנחות שחובה להביאן ממרכיבים אלו, אך עדיין חל איסור חמור להעלותן על אש המזבח.
המונח קָרְבַּן רֵאשִׁית מתייחס לשתי הלחם המובאים בחג השבועות והם נאפים כחמץ מן השאור, וכן לביכורים המובאים מפירות מתוקים כמו תאנים ותמרים המפיקים דבש [רש"י, רשב"ם, שטיינזלץ]. המילה אֹתָם מחברת אותנו לפסוק הקודם, ומבהירה כי מדובר באותו שאור ודבש שנאסרו להקטרה [ברכת אשר]. מנחות אלו זכו לכינוי "ראשית" משום שהן חייבות להיות הראשונות המובאות מתבואת השנה החדשה, ואין להקדים להן שום מנחה אחרת [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח, אדרת אליהו]. עם זאת, אם אירע עיכוב ומנחות אחרות הוקרבו לפניהן, עדיין מצווה להביאן [תורה תמימה, אדרת אליהו].
השימוש בפועל ברבים תַּקְרִיבוּ מלמד כי הבאת שאור ודבש מותרת אך ורק כחובת ציבור במועדה, ואין אדם רשאי להתנדב ולהביא מנחת יחיד ממרכיבים אלו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. מסיבה זו, לחמי תודת היחיד, אף על פי שגם הם מכילים חמץ, אינם נכללים במושג "ראשית" שכן הם באים כנדבה ולא כחובת ציבור [הטור הארוך].
הציווי להביא אותם לַה' משמעו שהם מובאים אל חצר העזרה לשם טקס התנופה ומוקדשים לה', אך בסופו של דבר הם נועדו לאכילת הכהנים [רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר]. התורה מדגישה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ, כדי להזהיר שאף על פי שהותרה הבאתם משאור ודבש, אם אדם יעלה אפילו כמות קטנה מהם על המזבח, הוא עובר על איסור [רד"צ הופמן, ביאור יש"ר].
ניסוח הפסוק טומן בחובו שתי הלכות נוספות הנוגעות למזבח. ראשית, התורה בחרה במילה וְאֶל במקום "ועל", כדי ללמד שהאיסור אינו חל רק על גג המזבח אלא גם על הכבש, שהוא המדרון המשופע שעולים בו אל המזבח [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. שנית, המילים לְרֵיחַ נִיחֹחַ מגדירות את מהות האיסור: אסור להעלותם לשם קיום מצוות קרבן, אך אם הם הועלו אל המזבח ללא כוונת הקרבה אלא אך ורק כדי לשמש כעצי הסקה למערכת האש, הדבר מותר [תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם].