ויקרא, פרק ב׳, פסוק י״ב

על אף האיסור הכללי על הקטרת שאור ודבש, חובה להביא קָרְבַּן רֵאשִׁית ממרכיבים אלו: שתי הלחם של חג השבועות הנאפות כחמץ ופירות ביכורים מתוקים המפיקים דבש. המילה תַּקְרִיבוּ בלשון רבים מלמדת שמותר להביא אֹתָם אך ורק כחובת ציבור ראשונה מתבואת השנה החדשה, והן מוקדשות לַה' בעזרה ונועדו בסופו של דבר לאכילת הכהנים. למרות ההיתר להביאן למקדש, התורה מזהירה כי וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ, ואסור להקטיר אפילו כמות קטנה מהן, לא על גג המזבח ואף לא על הכבש המוביל אליו. עם זאת, האיסור חל רק כאשר הם מועלים לְרֵיחַ נִיחֹחַ לשם קיום מצוות קרבן, אך מותר להעלותם למזבח ללא כוונת הקרבה כדי שישמשו כעצי הסקה למערכת האש.