ויקרא, פרק ב׳, פסוק י״ב

יצא לכם פעם להכיר חוק מאוד נוקשה שבכל זאת יש לו יוצא מן הכלל? קודם למדנו שאסור בהחלט לשרוף על המזבח שאור, שהוא בצק תופח, ודבש. עכשיו התורה מספרת לנו על מקרים מיוחדים. כאשר התורה אומרת קָרְבַּן רֵאשִׁית, היא מתכוונת למנחות הראשונות שמביאים מהתבואה החדשה של השנה. למשל, בחג השבועות מביאים לחם מיוחד שהוא חמץ, וגם מביאים ביכורים מפירות מתוקים כמו תאנים ותמרים שהם מלאים בדבש. המילה אֹתָם מזכירה לנו שמדובר בדיוק באותו שאור ודבש שבדרך כלל אסורים. התורה משתמשת במילה תַּקְרִיבוּ בלשון רבים, כדי ללמד אותנו שרק הציבור כולו יחד יכול להביא מנחה כזו בזמן הקבוע שלה, ואדם פרטי לא יכול סתם כך להתנדב ולהביא אותה מיוזמתו. אז מה עושים עם המנחות האלה? מצווה להביא אותן לַה'. כלומר, מביאים אותן אל חצר המקדש באהבה ומוסרים אותן לה', אבל מי שאוכל אותן בסוף הם הכהנים. התורה מזהירה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ, כדי להזכיר שלמרות שהבאנו אותם למקדש, אסור להעלות אפילו פירור קטן מהם על האש. התורה אפילו בחרה לכתוב וְאֶל במקום המילה "ועל", כדי ללמד שאסור להניח אותם אפילו על הכבש, שזהו המדרון המשופע שעולים בו אל המזבח. המילים לְרֵיחַ נִיחֹחַ מסבירות לנו את הכלל החשוב: אסור להעלות אותם מתוך כוונה של קרבן, אבל אם במקרה משתמשים בהם רק כמו עצי הסקה כדי להבעיר את האש, הדבר מותר.