יצא לכם פעם להכין בצק ולהסתכל איך הוא לאט לאט תופח ומתנפח, או אולי להוסיף המון מתיקות למאכל כדי שהוא יהיה הכי טעים שיש? כשבני ישראל הביאו לבית המקדש מנחה, שהיא מתנה מיוחדת לה', הם קיבלו חוק מעניין מאוד. ה' ציווה עליהם שאסור להם להוסיף למנחה שְׂאֹר, שזה החומר שגורם לבצק לתפוח ולהפוך להיות חָמֵץ. בנוסף, היה אסור להם להוסיף למנחה דְּבַשׁ. הכוונה כאן היא לא רק לדבש של דבורים, אלא לכל מיץ מתוק שיוצא מפירות, כמו תמרים או תאנים.
אבל למה בעצם? הרי מאפה גדול, תפוח ומתוק נראה הרבה יותר מרשים! המפרשים מסבירים שיש כאן שיעור חשוב על האופי שלנו. השְׂאֹר שמנפח את הבצק מסמל את הגאווה. זה מזכיר מצב שבו אדם "מתנפח" מבפנים וחושב שהוא הכי חכם והכי טוב מכולם. הדְּבַשׁ המתוק מסמל את הרצון שלנו לרדוף כל הזמן אחרי תענוגות ודברים חומריים. כשאנחנו באים לעמוד לפני ה' ולהביא לו מתנה, ה' מבקש מאיתנו להשאיר את התכונות האלה בחוץ. הוא רוצה שנגיע אליו בדיוק כפי שאנחנו, בצורה פשוטה, אמיתית וצנועה, בלי להתנפח מגאווה ובלי לחפש רק את מה שמתוק ונוח לנו.