יצא לכם פעם לנסות לאסוף ביד כמות מדויקת לגמרי של קמח, בלי שיישפך אפילו פירור אחד? תהליך הבאת קורבן המנחה, שהוא קורבן מיוחד שעשוי מסולת ושמן, הוא בדיוק הרגע שבו העבודה עוברת מהאדם הרגיל אל הדיוק המיוחד של הכהן.
האדם מביא את המנחה אל בית המקדש. המילה וֶהֱבִיאָהּ מלמדת שצריך להביא את הכול בתוך כלי אחד שלם. את המנחה מביאים אל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים. עד עכשיו, כל אדם יכול היה להכין את הקורבן ולערבב את הסולת והשמן, אבל מעכשיו, רק הכהנים יכולים להמשיך בעבודה. הרבה כהנים יכולים לעזור להביא את הקורבן בשמחה ובכבוד, אבל אז מגיע תורו של כהן אחד בלבד לעשות את הפעולה המרכזית: וְקָמַץ.
הכהן לוקח חופן מהמנחה מִשָּׁם, כלומר ממש מהמקום שבו עומד האדם שהביא את הקורבן. מותר לעשות את הפעולה הזו בכל מקום בחצר המקדש, אפילו איפה שאנשים רגילים עומדים.
עכשיו מגיע החלק הקשה והמיוחד ביותר. הכהן צריך לקחת מְלֹא קֻמְצֹו. קומץ זה כשלוקחים את שלוש האצבעות האמצעיות ומקפלים אותן על כף היד. הכהן חייב לקחת כמות מדויקת להפליא, רק בעזרת היד שלו ובלי שום כלי מדידה. הקומץ צריך להיות מלא לגמרי, אבל אסור שיהיה עמוס מדי והסולת תציץ מהצדדים.
הוא לוקח בדיוק מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, כלומר רק מהסולת והשמן של המנחה הזו. הדיוק הוא כל כך גדול, שאם במקרה נכנס לקומץ אפילו גרגיר קטן של מלח או חתיכה של לבונה, הקורבן נפסל, כי הגרגיר הזה תופס מקום שהיה מיועד לסולת. לכן הכתוב אומר עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ. המילה "על" כאן פירושה בנפרד. הלבונה, שהיא סוג של בושם, נמצאת שם, אבל הכהן לוקח את הקומץ בנפרד ממנה ורק אחר כך אוסף אותה.
אחרי שהכהן לקח את הקומץ המדויק, הוא ניגש למזבח: וְהִקְטִיר. הוא מקטיר, כלומר מעלה על המזבח, את הקומץ וגם את כל הלבונה.
החלק הזה שעולה על המזבח נקרא אַזְכָּרָתָהּ. למה קוראים לו ככה? כי המילה הזו באה מהשורש של המילה לזכור. כשהכהן מקטיר את החלק הזה, הפעולה מזכירה את האדם שהביא את הקורבן לטובה לפני ה', ועושה לה' נחת רוח.