נבואה זו מציגה תמונה דרמטית של התאספות עמים עוינים סביב ירושלים, המונעים מתוך ציפייה עמוקה למפלתה או מרצון לנכס לעצמם את מעמדה הרוחני.
באשר לתזמון האירועים המשתקפים במילה וְעַתָּה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הדברים מכוונים לעתיד לבוא, לימות המשיח, אז תתרחש גאולה שלמה בעת מלחמת גוג ומגוג ואסופת העמים שאיתו [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי הנבואה מתייחסת לתקופת הבית השני ולשלטונו של זרובבל [אבן עזרא בשם ר' משה הכהן]. גישה המשלבת בין התקופות מציעה כי הנבואה סוקרת תהליך היסטורי מתמשך: החל מימי הבית השני והשעבוד ליוונים ולרומאים, דרך כל שנות הגלות, ועד לאסיפה האחרונה של גוג ומגוג באחרית הימים [מלבי"ם].
כאשר העמים מתאספים, הם מכריזים תֶּחֱנָף. משמעות מילה זו היא חיוב בדין, טומאה או חורבן [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הגויים יחשבו בליבם שירושלים התחייבה בחטאיה, וכי הגיעה עת השמדתה כפי שאירע בעבר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. פירוש שונה מציע כי משמעות המילה היא הכנעה והתרפסות; העמים דורשים שציון תהיה משועבדת להם כעבד החונף לאדוניו ומשלם לו מס [מלבי"ם].
שאיפתם של העמים באה לידי ביטוי במילים וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ. הפועל וְתַחַז משמעותו ראייה והסתכלות [מצודת ציון, רד"ק]. רוב המפרשים מסבירים כי האויבים מייחלים שעיניהם יראו במפלתה של ציון את מה שקיוו וציפו לו זמן רב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, מוצג מניע דתי ורוחני: העמים באים מתוך מחשבה שהנבואות וההבטחות שניתנו לציון נאמרו בעצם עליהם. הם כובשים את ירושלים כדי לזכות ולחזות באותם מחזות רוחניים שחזו הנביאים, או לחלופין, הם מעמידים פנים ומחניפים לציון כאילו באו לחסות בצל קדושתה [מלבי"ם].