הנביא פונה אל ירושלים וציון בלשון נקבה, ברגע של משבר וחרדה לקראת הגלות, ותוהה על הייאוש שאחז בעם.
לגבי פשר הקריאה עַתָּה לָמָּה תָרִּיעִי רֵעַ, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה תָרִּיעִי מלשון תרועה, צעקה, בכי ושבר [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לפי פירוש זה, הנביא שואל מדוע העיר מרימה קול זעקה ואבל כאילו אפסה כל תקווה. לעומת זאת, הגישה השנייה גוזרת את המילה רֵעַ מלשון חברות, אהבה ורעות [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. לפי קו מחשבה זה, הפסוק מהווה תוכחה לעם המורד בה׳ ופונה לחפש בריתות ועזרה אצל בני ברית זרים, כמו מלכי מצרים ואשור, מתוך פחד מפני הכשדים המאיימים עליהם.
בהמשך הפסוק שואל הנביא: הֲמֶלֶךְ אֵין־בָּךְ אִם־יוֹעֲצֵךְ אָבָד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המלך הוא ה׳, והיועץ מתייחס לה׳ עצמו או לנביאיו המייעצים לעם לחזור בתשובה [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל]. תמיהת הנביא היא מדוע העם מחפש עזרה חיצונית או שוקע בייאוש, כאשר ה׳ הוא מלכם ומנהיגם. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה היא להנהגה האנושית, למלך בשר ודם וליועץ שהוא בעל משרה רשמית בחצר המלכות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לפי דעה זו, הנביא תמה מדוע בימי יהויקים וצדקיהו העיר ממהרת להיכנע וללכת לגולה בעוד שיש לה מלך ויועצים פעילים.
הפסוק נחתם בדימוי כִּי־הֶחֱזִיקֵךְ חִיל כַּיּוֹלֵדָה. המילה הֶחֱזִיקֵךְ משמעותה אחיזה, והמילה חִיל מתארת חלחלה, רתת וכאב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פחד האויב וההכנה לגלות, שבה ייפתחו שערי העיר ויישפך דם, מדומים לכאבי אישה הכורעת ללדת [מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, בתוך דימוי הכאב חבויה גם נחמה: כשם שצירי הלידה הם שלב קשה אך חולף המביא בסופו חיים חדשים, כך גם הגלות לבבל היא זמנית. ה׳, שהוא מלכם ויועצם של ישראל, מבטיח כי למרות הסתרת הפנים והיציאה לגלות, יגיע יום שבו ייגאלו משם וישובו לארצם [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].