קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך מודאגים ממשהו, עד שהתחשק לכם רק לבכות ולהרים ידיים מרוב ייאוש? הנביא רואה את תושבי ירושלים בדיוק במצב כזה. הם מפוחדים מאוד כי אויבים מתקרבים אליהם, והם עומדים לעזוב את הבית שלהם ולצאת לגלות.
הנביא פונה אליהם ושואל מדוע הם משמיעים קול זעקה ובכי גדול, כאילו אין יותר תקווה, ומשתמש במילה תָרִּיעִי. הוא מזכיר להם ושואל האם שכחתם מי המנהיג האמיתי שלכם? הוא שואל אותם היכן המֶלֶךְ והיוֹעֲצֵךְ שלהם, ומתכוון לה'. ה' נמצא איתכם, מנהיג ומייעץ לכם, ולכן אין שום סיבה לשקוע בייאוש ולחשוב שהכל אבוד.
הנביא מבין את הפחד שלהם. הוא אומר שהפחד הֶחֱזִיקֵךְ, כלומר אחז בהם חזק, והם מרגישים חִיל, שזהו רעד וכאב. הוא מדמה את הפחד הגדול שלהם לכאבים של אישה שממש עומדת ללדת. אבל בתוך התיאור הזה מסתתרת נחמה גדולה ומרגשת. בדיוק כמו שכאבי הלידה הם קשים אבל בסופם מגיעים חיים חדשים ומשמחים, כך גם התקופה הקשה של הגלות תחלוף. ה' מבטיח להם שהקושי הוא רק זמני, ובסופו של דבר הם ייגאלו וישובו לארצם.