נבואה זו פונה אל תושבי ירושלים הניצבים בפני המציאות המייסרת של הגלות, ומשווה את עקירתם הבלתי נמנעת מעירם לתהליך הכואב של הלידה. עם זאת, בתוך תיאור החורבן והסבל, טמונה הבטחה ברורה לגאולה עתידית.
הנביא קורא לבת ציון חוּלִי וָגֹחִי. המילה חוּלִי מבטאת חלחלה, רעידה וכאב עז של צירי לידה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. באשר למילה וָגֹחִי, הפרשנים מציעים מספר משמעויות המשלימות זו את זו: יש המפרשים זאת כאנחה והוצאת נשימה כבדה מתוך קושי [רד"ק, מצודת ציון], אחרים מסבירים כי מדובר בפעולה הפיזית של כריעה והתכופפות על הגחון כדרך היולדת [רש"י, מלבי"ם], ויש שרואים בכך תיאור של עצם משיכת והוצאת הוולד החוצה מן הרחם [אבן עזרא]. המלבי"ם מסביר את עומק המשל: כיבוש עיר מבוצרת והוצאת תושביה מתוכה מדומים לבקיעת הרחם ויציאת הוולד מן הבטן המלאה.
תהליך זה מתרחש כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה, כלומר עזיבת ירושלים ושאר הערים המבוצרות בארץ ישראל לטובת ההליכה בגלות [רש"י, אבן עזרא]. המעבר החד ממשיך במילים וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו תיאור של מציאות השבי: הגולים מגורשים מבתיהם ונאספים תחת כיפת השמיים, בשדות הפתוחים וללא קורת גג, שם הם ממתינים כקבוצה עד שיובילו אותם לארץ גלותם. רש"י, לעומת זאת, מפרש זאת על העיר עצמה, שתיחרב ותיחרש כשדה. ממד רוחני ומנחם לפסוק זה מובא במדרשי חז"ל, הדורשים את המילה "ושכנת" מלשון שכינה, כלומר, גם כאשר עם ישראל גולה ומושלך לשדה, השכינה האלוהית גולה יחד עמו ואינה עוזבת אותו [מנחת שי].
מסע הגלות מסתיים במילים וּבָאת עַד בָּבֶל, היא גלות נבוכדנצר. המלבי"ם מדגיש את ההבחנה בין אלו ש"שכנו בשדה", כלומר ברחו להתיישב במדינות השכנות כמו מצרים ולבסוף נהרגו שם, לבין אלו שהלכו את כל הדרך עד בבל, שכן רק הם זכו לשרוד.
למרות שחלק מהפרשנים מסבירים את המילה תִּנָּצֵלִי מלשון התרוקנות מאוכלוסייה ומכל טובה [מצודות], המסר המרכזי של סוף הפסוק הוא נחמה והצלה. דווקא שם, בבבל, תתחיל הישועה. שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ מוסב על ההבטחה לגאולת ימי בית שני, אז יעורר ה' את רוחו של כורש מלך פרס להשיב את הגולים לירושלים, והם יצאו לחופשי בכוח אלוהי ומבלי להזדקק לעזרתם של מלכי הגויים [אברבנאל, מלבי"ם, מצודת דוד].