אויבי ישראל סבורים לא פעם כי הם פועלים מתוך בחירה חופשית וכוח עצמאי כאשר הם יוצאים למלחמה, ואינם מודעים לכך שהם משמשים כלי שרת בתוכנית אלוהית רחבה הרבה יותר. התקבצותם לשם הרס וחורבן היא למעשה מהלך שהתווה ה' ונועד להוביל למפלתם ולמשפטם. מכיוון שאירוע היסטורי התואם במדויק תיאור זה טרם התרחש, נבואה זו מכוונת לעתיד לבוא, אל אחרית הימים ומלחמת גוג ומגוג [אבן עזרא, רש"י].
אומות העולם עולות על ירושלים מתוך מחשבה לשלול את שללה ולהחריבה [רד"ק]. אולם, וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה' וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ. המציאות היא שה' הוא זה שהעיר את רוחם ונתן בליבם את הרצון להתאסף ולבוא אל ציון, והוא מושך אותם לשם לרעתם [רד"ק, מצודת דוד]. ישנה אבחנה דקה בכפילות הלשון בפסוק: מַחְשְׁבוֹת ה' הן האמצעים והפעולות שה' נוקט בהם בדרך, בעוד שעֲצָתוֹ היא המטרה והתכלית הסופית. בנוסף, המילה יָדְעוּ מתייחסת להבנת דברים הנתפסים בחושים, ואילו הֵבִינוּ מתייחסת להשגה שכלית עמוקה. האומות אינן מזהות את האמצעים שה' מפעיל, וגם לו ראו אותם, לא היו מצליחות להבין את התכלית הסופית שלשמה קובצו [מלבי"ם].
כדי להמחיש את המלכודת האלוהית, הנביא משתמש בדימוי מעולם החקלאות: כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה. המילה כֶּעָמִיר פירושה אגודת שיבולים, וגֹּרְנָה הוא הגורן, המקום שאליו מכניסים את התבואה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כשם שאדם אוסף את אלומות התבואה אל הגורן לא כדי לשמור עליהן, אלא כדי להכות בהן במקל ולדוש אותן, כך מקבץ ה' את האומות אל סביבות ירושלים [רש"י, מצודת דוד].
תכלית הקיבוץ הזה היא כפולה. במישור הלאומי, בעת קיבוץ הגלויות, המקום שבו הרשיעו האומות, ובפרט ממלכות הנוצרים, יהפוך למקום משפטן, וישראל הם אלו שידושו וישברו את אויביהם [אברבנאל, רד"ק]. במישור הרוחני, המלחמה תשמש כתהליך דישה של ממש: היא תפריד את הרשעים שיאבדו כמוץ שעף ברוח, ותותיר רק את הבר והתבואה הנקייה, שהם גרי הצדק ואלו שיכירו בדת האמת [מלבי"ם].