העמים הרבים שבאו לצור על ירושלים נאספו יחד כעמיר בגורן, אך התקבצות זו נועדה למעשה לשם מפלתם הגדולה. הנבואה פונה אל בת ציון, שעל אף שנחלש כוחה בגלות, היא מצטווה כעת לקום ולהכות באויביה [מצודת דוד]. מלבי"ם מציין כי תיאור זה מכוון לזמן מלחמת גוג ומגוג.
הפסוק משתמש בדימוי של עגלה הדשה את התבואה כדי להפריד את המוץ מן הבר. קוּמִי וָדוֹשִׁי, כלומר קומי לפעולת הדישה. כדי לאפשר זאת, ה' יעניק לישראל כוחות מחודשים: קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל, כדי ללחום, לנגח ולהפיל את המון האויבים, וּפַרְסֹתַיִךְ, שהם כעין המנעלים שברגלי הבהמה, אָשִׂים נְחוּשָׁה, נחושת, כדי לרמוס ולדוש אותם. פעולת הדישה הזו נועדה לברר את התבואה, כלומר לכלות את הרשעים עד שיישאר רק קמח נקי [מלבי"ם]. כתוצאה מכך וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים, תשחקי ותכתשי אותם דק דק.
לאחר הניצחון, הפסוק מתייחס לשלל האויבים. וְהַחֲרַמְתִּי, לשון הקדש לה'. מצודת דוד מסביר כי כאן הנביא מדבר בשמם של ישראל, המצהירים שיקדישו את חמדת עושרם של האויבים לה'. רד"ק מוסיף כי ייתכן שחלק מחיל הגויים יינתן לישראל, וחלקו יוקדש לה'.
הפרשנים נחלקו לגבי משמעות המילים בִּצְעָם וחֵילָם. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים [אבן עזרא, מצודות] היא שמדובר בכפל לשון פיוטי, ושתי המילים מתארות יחד את כספם, חמדת עושרם ורכושם של הגויים. לעומת זאת, פרשנים אחרים [רש"י, מלבי"ם] מבחינים בין המושגים: בִּצְעָם מתייחס ספציפית לממון שהגויים אספו שלא במשפט, מתוך גזל וחמס שלקחו מישראל. מכיוון שישראל קדושים לה', גם ממונם הגזול נחשב כרכוש הקדש ולכן יוחרם לה'. לעומת זאת, וְחֵילָם מתייחס לנכסיהם העצמיים ולכוחם של הגויים, שאינם תוצר של גזל. אף על פי כן, גם רכוש זה יינתן לה', מתוקף היותו אדון כל הארץ.