לעתיד לבוא יתרחש מהפך היסטורי ביחסי הכוחות בין ישראל לממלכות האדירות שדיכאו אותם לאורך ההיסטוריה. המעצמות ייכנעו, וישראל יזכו לביטחון מלא בגבולם תוך שליטה באויביהם.
הפועל וְרָעוּ מתפרש בשתי דרכים עיקריות בקרב המפרשים. גישה אחת רואה בכך לשון שבירה וריצוץ בכוח של האויב [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים זאת מלשון הנהגה ורדייה, כלומר מנהיגי ישראל ישלטו באויביהם ביד חזקה ויענישו את מי שיסרב לקבל את מרותם [אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון].
רוב הפרשנים מסכימים כי אֶרֶץ נִמְרֹד היא בבל. אזכורן המשותף של אשור ובבל בפסוק נובע מכך ששתי ממלכות אלו החריבו בעבר את ארץ ישראל, ולכן לעתיד לבוא הן אלו שיספגו את המכה הנגדית וייחרבו [רד"ק]. עם זאת, יש הרואים בביטוי זה כינוי נוסף לאשור עצמה, שנחשבה לכוח הצבאי והמדיני הגדול ביותר באותה תקופה [שטיינזלץ].
המילה בִּפְתָחֶיהָ זוכה אף היא לשני כיווני פרשנות שונים. הפירוש הראשון קושר זאת לשערי הערים – מנהיגי ישראל ישלטו באויב בפרהסיה בשערי מדינותיו, או ששערי הארץ של האויב פשוט יהיו פתוחים ופרוצים בפניהם [רש"י, שטיינזלץ, מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון]. הפירוש השני מסביר כי מדובר בחרבות וכלי נשק, כלומר האויבים יוכנעו בכוח המלחמה [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל].
באשר להמשך הפסוק, וְהִצִּיל מֵאַשּׁוּר, רוב הפרשנים מייחסים את פעולת ההצלה למלך המשיח או למלך ישראל, שיכניע את אשור וימנע מכל אויב לחדור שוב לארץ [רד"ק, שטיינזלץ]. יש המסבירים שההצלה תבוא לידי ביטוי בהצבת נציבים ישראלים באשור, שאימתם תיפול על המקומיים ותגרום להם להגיע לארץ ישראל רק כדי להראות הכנעה, ולא למטרות מלחמה [מצודת דוד]. פירוש ייחודי מציע שה"שלום", כעצם מופשט שהוזכר בפסוקים הקודמים, הוא זה שיביא את ההצלה [מלבי"ם].
בניגוד לתפיסה של מלחמה והכנעה צבאית, יש המדגישים כי ייעודו האמיתי של הפסוק הוא שלום. לפי תפיסה זו, באחרית הימים אשור ובבל ישלימו עם ישראל ויגיעו לארץ ויעברו בגבולה בדרכי שלום, משום שירושלים ומלכה יהפכו למושלים בכול. מציאות שלווה זו עומדת בניגוד מוחלט לאדום, שנותרת ראש האויבים ואינה זוכה לשלום כלל [אברבנאל].