באחרית הימים, עתיד עם ישראל לשהות בין אומות העולם במצב ייחודי של עצמאות רוחנית וביטחון מוחלט בהשגחה העליונה. מציאות זו נמשלת לתופעות הטבע של ירידת הטל והגשם, המסמלות שפע אלוקי היורד מן השמים ללא כל תלות בעזרת בשר ודם.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותה של אותה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב ומהות התקופה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתייחס לתקופת מלחמת גוג ומגוג, והשארית היא קבוצה קטנה של יהודים שזוקקו וצורפו מתוך צרות הגלות, כשם שכסף מזוקק באש [רד"ק, צאינה וראינה, מצודת דוד, אברבנאל]. פרשנים אחרים ממקדים זאת באותם גולים שיישארו בגלותם וטרם ישובו לארץ ישראל [אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, יש המזהים את השארית דווקא עם ציבור הענווים, שזוכים לשפע תדיר בזכות היותם רכים כקנה [נחל שורק, חומת אנך], או עם היהודים האנוסים שנטמעו באומות ואיבדו את יכולת ההתעוררות הרוחנית העצמית [אהבת יהונתן].
הדימוי המרכזי בפסוק משווה את ישראל לטל מאת ה' ולרביבים, שהם טיפות מטר חזקות ורבות [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. מתוך דימוי זה עולות שתי גישות פרשניות עיקריות באשר לתפקידם של ישראל בקרב העמים:
הגישה הראשונה מתמקדת בביטחון בה'. כשם שהטל והגשם אינם תלויים בהשקיה מלאכותית או ביכולתו של אדם להורידם אלא באים ישירות מאת ה', כך ישראל לא יבקשו עזרה, הצלה או תמיכה צבאית ממלכי הגויים, אלא יתלו את ביטחונם בה' לבדו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ, מצודת דוד, אברבנאל]. בהקשר זה, יש המדגישים את ההבדל בין מטר לטל: בעוד שגשם דורש תהליך טבעי של התעוררות מלמטה, הטל יורד מן השמים ללא כל פעולה מקדימה. כך ה' יעורר ויגאל את שארית ישראל, ובפרט את האנוסים, גם אם אין בהם כוח להתעורר בתשובה מעצמם [אהבת יהונתן].
הגישה השנייה הופכת את הדימוי ומסבירה שישראל עצמם יהיו מקור הברכה. כשם שהטל והגשם מצמיחים את העשב ומועילים לו, כך שארית ישראל תשפיע טוב, חסד וברכה על האומות שבתוכן היא חיה. הם ילמדו את העמים לקרוא בשם ה', ויעניקו להם שפע מבלי לצפות לתמורה או לתועלת מבני אדם [אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל].
בסיום הפסוק מודגש כי העשב לֹא־יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. בעוד שרוב הפרשנים רואים בכך כפל עניין במילים שונות שנועד לחזק את רעיון הביטחון בה' [רד"ק, מצודת דוד], יש מי שמוצא הבדל דק במשמעות המילים. המילה ייחל מבטאת המתנה לדבר ודאי שעתיד לקרות, ואילו הפועל יקוה מבטא ציפייה לדבר שאינו ברור. במקביל, המילה אָדָם מתייחסת לבני אנוש בלבד, בעוד המילה אִישׁ כוללת כל ישות ונמצא בעולם. לפיכך, הפסוק מבטיח שישראל לא יזדקקו לבני אדם אפילו עבור דברים ודאיים וטבעיים, ואת תקוותם לדברים שאינם ודאיים לא יתלו בשום כוח או ישות בעולם, אלא בה' בלבד [מלבי"ם].