חזון מרתק זה משרטט את תקופת המעבר והייסורים שקודמת לגאולה השלמה, ואת איחודו העתידי של העם המפולג. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לָכֵן יִתְּנֵם מבטאות את כך שה' ימסור את עם ישראל ביד אויביו ויעביר אותם תקופה של צרה גדולה וזעזוע, המדומה לכאביה העזים של אישה שכורעת ללדת. ציון עצמה נמשלת כאן לאישה החווה צירי לידה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. על בסיס דימוי זה, מובאת מסורת חז"ל לפיה חבלי משיח אלו יתבטאו בכך שטרם הגאולה תשתלט מלכות רשעה על העולם כולו למשך תשעה חודשים בדיוק, כזמן ההיריון של אישה [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
מנגד, יש המפרשים את המילה יִתְּנֵם מלשון הנחה ומנוחה [אבן עזרא בשם יפת], או לחלופין, שדווקא המשיח הוא זה שיטיל על צבאות גוג ומגוג ייסורים קשים מנשוא כצירי יולדה [מצודת דוד].
באשר להמשך הפסוק, וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הגישה הרווחת היא כי "אחיו" הם אחיו של מלך המשיח משבט יהודה, דהיינו שבטי יהודה ובנימין שנותרו לאחר גלות עשרת השבטים. המילה עַל מתפרשת כאן במשמעות של "עם". כלומר, לעתיד לבוא ישובו שבטי יהודה לארצם יחד עם שאר שבטי ישראל, והקרע ההיסטורי יתאחה לכדי ממלכה אחת מאוחדת [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. דעה אחרת רואה בחיבור זה תיאור של יציאה משותפת לגלות, שבה יהודה ובנימין יצטרפו לעונש הגלות של עשרת השבטים [אברבנאל].
זווית שונה לחלוטין מציגה את מהלך המלחמות שלפני קיבוץ הגלויות: בתקופה זו, עשרת השבטים בהנהגת משיח בן יוסף יהיו הכוח הלוחם והמוביל נגד אומות העולם, בעוד ששבט יהודה יהיה טפל ומשועבד אליהם (המילה עַל מתפרשת כאן ככפיפות), ורק לאחר מכן יתאחדו כולם תחת משיח בן דוד [מלבי"ם, אברבנאל].
לפי הגישה הסוברת שחלקה הראשון של הנבואה עוסק במפלת גוג, המילים וְיֶתֶר אֶחָיו מתייחסות לשארית פליטת צבאות גוג, שישובו אל עם ישראל כדי להיכנע ולהשתעבד לו לחלוטין [מצודת דוד].