עובדיה, פרק א׳, פסוק ג׳

יצא לכם פעם לבנות מבצר ממש חזק, אולי גבוה על עץ או במקום מוסתר היטב, ולהרגיש שאף אחד בעולם לא יכול להגיע אליכם? תחושה דומה בדיוק הייתה לעם אדום. הם צברו הרבה מאוד כוח והתחילו להתנשא על אחרים. הגאווה הזו עיוורה אותם וגרמה להם לחשוב שהם חזקים יותר מכולם ושאף אחד לא יכול לנצח אותם. זהו זְדוֹן לִבְּךָ, כלומר הרשעות והגאווה שבלב שלהם. הגאווה הזו הִשִּׁיאֶךָ, שזה אומר פיתתה והטעתה אותם, ממש כמו שהנחש פיתה בגן עדן, וגרמה להם לא לפחד מכלום. ולמה הם הרגישו כל כך בטוחים? כי עם אדום היה שֹׁכְנִי, כלומר עם שגר ושוכן, גבוה למעלה בְחַגְוֵי־סֶלַע. אלו הם סדקים עמוקים או פסגות גבוהות מאוד של צוקים בהרים. בגלל שהם גרו במקום כל כך גבוה ומבודד, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, הם היו בטוחים שהם מוגנים לגמרי ואף אחד לא יצליח לטפס ולהגיע אליהם. מתוך הביטחון המוגזם הזה, אדום אֹמֵר בְּלִבּוֹ ומתגאה: מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. הוא שואל בזלזול מי בכלל מסוגל להפיל אותו מהמבצר הגבוה שלו אל האדמה. אבל האמת היא שהביטחון הזה הוא רק אשליה. שום מבצר, גבוה ככל שיהיה, לא יכול להגן על מי שמתנהג ברשעות ויוצא נגד ה', ובסופו של דבר הגאווה הזו היא בדיוק מה שיוביל לנפילה שלו.