תארו לעצמכם מצב שבו מישהו שאתם סומכים עליו, כמו בן משפחה או חבר קרוב, לא רק שלא עוזר לכם בשעת צרה, אלא אפילו שמח שקשה לכם. הכאב במקרה כזה הוא חזק וצורב הרבה יותר. זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל כלפי עם אדום בזמן חורבן בית המקדש השני. עמים זרים באו להחריב את ירושלים, אבל במקום לעזור, בני אדום שהיו קרובי משפחה של עם ישראל, הצטרפו לאויבים ונכנסו לעיר כדי לכבוש ולבזוז אותה.
הנביא מוכיח את אדום על כך שהם שמחו ביום אידם או אידו, כלומר ביום שבו קרה לעם ישראל אסון וצער. הוא אומר להם אל תרא גם אתה ברעתו, כי זה אולי לא מפתיע שעמים זרים מסתכלים על החורבן, אבל מאח לא מצפים שיעמוד מהצד ויסתכל על הצרות מתוך שמחה. בסוף, הנביא מזהיר אותם ואל תשלחנה בחילו. המילה בחילו מתארת את העושר והרכוש של עם ישראל. הביטוי ואל תשלחנה הוא משפט קצר שחסרה בו מילה, והכוונה המלאה היא "אל תשלחו ידיים". כלומר, הנביא אומר שהיה אסור לבני אדום לשלוח את הידיים שלהם כדי לקחת רכוש של בני ישראל ביום הקשה שלהם.