התוכחה מופנית כלפי אדום על השתתפותם במפלת ישראל, תוך הדגשת הבגידה הצורבת הנובעת מהקרבה המשפחתית בין העמים. המילה אידם או אידו מתארת את יום שברם של ישראל, עת פקד אותם צער ומקרה רע [שטיינזלץ, מצודת ציון].
הפרשנים מזהים בפסוק זה התייחסות למעשי אדום בזמן חורבן הבית השני. בעוד שאומות זרות החריבו את ירושלים, בני אדום הצטרפו אליהם ונכנסו בשערי הערים כדי לכבוש ולבזוז [מצודת דוד, מלבי"ם]. הכאב על התנהגות זו היה קשה במיוחד, שכן אדום היה נתון היסטורית תחת שלטון יהודה, ושמחתו בצרת ישראל צרמה שבעתיים [אבן עזרא].
הנביא קורא אל תרא גם אתה ברעתו, ומסבירים הפרשנים כי אין זה פלא שאומות נוכריות באות לחזות בחורבן, אך מאחר שאדום נחשב לאח, לא היה ראוי שיעמוד מנגד ויביט במפלה [רד"ק, צאינה וראינה]. הראייה המוזכרת כאן מתפרשת בכמה אופנים: הגישה המרכזית היא שמדובר בהסתכלות מתוך שמחה לאיד [שטיינזלץ, צאינה וראינה], ויש המוסיפים כי עצם ההתבוננות במפלת ישראל נועדה להעצים את הבושה וההכלמה שלהם [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת בכיוון שונה, לפיו אדום הסתכלו ברעת ישראל כדי להזכיר את עוונותיהם וללמד עליהם חובה [מלבי"ם].
בסוף הפסוק מופיעה האזהרה ואל תשלחנה בחילו. המילה בחילו משמעותה בעושרו וברכושו של עם ישראל [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הביטוי ואל תשלחנה הוא "מקרא קצר" – כלומר, משפט שנכתב בתמצות וחסרה בו מילה שיש להשלימה מתוך ההקשר. הכוונה המלאה היא "אל תשלחנה ידיך", והמשמעות היא איסור לשלוח ידיים כדי לבזוז ולשדוד את נכסי ישראל ביום אסונם.