עובדיה, פרק א׳, פסוק י׳

הפסוק מציג את ההצדקה המוסרית למפלתה המוחלטת של אדום, ותולה את עונשה הנצחי בבגידה ההיסטורית ובאכזריות שהפגינה כלפי אחיה, יעקב.

המילה מחמס מתפרשת כעושק וגזל [מצודת ציון], והביטוי תְּכַסְּךָ בוּשָׁה מתאר את מפח הנפש וההשפלה שיחווה עשו לנוכח כישלונו [ביאור שטיינזלץ], שלאחריו ייפול ולא יוסיף לקום עוד [מצודת דוד].

באשר לזמן התרחשותו של אותו חמס היסטורי, קיימת מחלוקת בין המפרשים, המשקפת תקופות שונות בתולדות ישראל. גישה אחת סבורה כי הנבואה מכוונת לחורבן הבית הראשון על ידי נבוכדנצר, אז עמדו בני אדום מנגד, שמחו לאידם של ישראל ועודדו את הבבליים להחריב את ירושלים [אבן עזרא]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בפסוק תיאור של חורבן הבית השני, שבו אדום הרעה לישראל באופן פעיל וישיר [רד"ק, צאינה וראינה].

כדי לגשר על הפער ההיסטורי, יש המציעים קריאה משולבת של הפסוק כמתאר תהליך מתמשך: תחילת הפסוק, מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה, מתייחסת לחורבנות העבר, ובפרט לחורבן הראשון שבו אדום רק שמחה לאיד ולא נהגה באחווה, ועל כך עונשה הוא בושה. אולם סופו של הפסוק, וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם, מהווה עונש חמור בהרבה על מעשיהם בחורבן השני, אז החריבו את המקדש במו ידיהם. על כן, עונש הכריתה וההשמדה המוחלטת של אדום יתממש לעתיד לבוא באחרית הימים, כעונש נצחי על מעשיהם [אברבנאל, מלבי"ם].

לצד הפירוש ההיסטורי, קיימת זווית רעיונית שונה לחלוטין ההופכת את משמעות הפסוק. לפי גישה זו, המילה מֵחֲמַס אינה מתארת את האלימות של עשו, אלא דווקא את ה"חמס" כביכול שעשה יעקב לעשו כאשר לקח ממנו את הבכורה ואת הברכות. על פי תפיסה זו, אדם החוטף מצווה ורודף אחר שלמות רוחנית אינו צריך לחוש כל בושה. לכן, הפסוק קובע כי יעקב לא יבוש במעשיו, אלא להפך – הביטוי תְּכַסְּךָ בוּשָׁה מופנה כלפי עשו: הבושה תכסה אותך על כך שהסתרת את פניך מן השלמות הרוחנית, בעוד אחיך הזדרז לקנותה [צוארי שלל, חומת אנך].