עשיית צדק היסטורי וענישת האומות שהרעו לישראל אינן הבטחות מעורפלות, אלא מציאות מוחלטת העתידה להתממש. יוֹם ה׳ מתואר על ידי הפרשנים כיום של דין, נקמה ותשלום שכר [ביאור שטיינזלץ], המיועד להעניש את כלל האומות שרדפו את ישראל והגלו אותם מארצם [מצודת דוד, אברבנאל, צאינה וראינה].
אחת השאלות המרכזיות בפסוק היא מדוע מוגדר יום זה כ־קָרוֹב, הרי פעמים רבות מדובר בנבואות שזמן התגשמותן רחוק מאוד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמונח אינו מעיד בהכרח על קרבה בזמן, אלא על ודאות ומוכנות. מכיוון שה׳ הבטיח שיום זה יבוא, הדבר נחשב כנכון, מזומן ובטוח כאילו כבר התרחש [רד"ק, מצודת ציון, צאינה וראינה]. עם זאת, יש המפרשים את המילה כפשוטה, דהיינו שהפורענות תתרחש במהירות [אבן עזרא]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי המילה קָרוֹב כלל אינה מתייחסת לזמן, אלא נגזרת מהמילה "קרב", כלומר זהו יום של מלחמה שבו ה׳ יילחם באומות [אברבנאל].
החלק השני של הפסוק פונה ישירות לאדום ומבהיר כי העונש שיוטל עליה יהיה מבוסס על עקרון של מידה כנגד מידה: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ. הפעולות האכזריות שאדום נקטה נגד ישראל ישובו אליה באותו האופן, כך שמי שהרג ייהרג בחרב, ומי ששרף יישרף [אברבנאל, מצודת דוד, צאינה וראינה].
כדי להסביר את הכפילות שבסוף הפסוק, מבחין המלבי"ם בין שני רבדים שונים של ענישה שאדום עתידה לספוג. החלק הראשון, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ, מתייחס לעונש על המעשים הפיזיים עצמם. לעומת זאת, החלק השני, גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ, מהווה עונש נפרד על המניע הנפשי, כלומר על אותן תחושות פנימיות של איבה, קנאה ושנאה שהובילו לביצוע המעשים.